"תירקי".
הוא מושיט כף יד גדולה, פתוחה, וממקם אותה צמוד לסנטר שלי.
מבין השפתיים אני מוציאה מסטיק ורוד לעוס ונותנת לו ליפול ליד שלו.
כזאת מטומטמת. אני כמעט ולא לועסת מסטיק בכלל, אבל הייתי צריכה להוסיף משהו כדי לשלם באשראי בתחנת הדלק, כי ממש הצטרכתי קפה. ואז חשבתי, אני אלעס מסטיק כדי שלא יהיה לי טעם של קפה.
בקושי הספקתי להתיישב והוא כבר הבחין בטעות הגורלית שעשיתי. כאילו שאפשר לשכוח את המשפט, "שום דבר לא נכנס לפה שלך בזמן שאת איתי מבלי ששמתי אותו שם, ברור?".
ברור. אז אמרתי שברור. זה היה לפני כמה חודשים, אבל זה היה ברור. מטומטמת כל כך.
אני מחזיקה את עצמי כדי להצליח להוציא מילה אחת מבלי לפרוץ בבכי. "סליחה".
הוא סוטר לי. המסטיק שביד שלו נוזל לי מהלחי ונוחת ליד הנעל הימנית שלו.
"מיותר".
דמעות יורדות בשביל שפילס המסטיק על הלחי שלי, ואני בוכה יותר ככל שאני מבינה כמה מטומטמת הסיבה שאני בוכה בגללה.
כשהוא מתרומם ומסתובב הצידה, הוא דורך עם הקצה של הנעל שלו על המסטיק הלעוס, מטביע פסים אורכיים דקים על הגומי הורוד, ומשטח אותו על הרצפה.
"תתפשטי ורדי על ארבע. פנים לכיוון הספה. ואף מילה ממך מעכשיו ועד להודעה חדשה".
הוא הולך לחדר אחר, ואני מתאפקת לא להרים את המסטיק מהרצפה ולהעיף אותו לפח או דרך החלון או לחלל אם אפשר. רק שיפסיק לבהות בי מהרצפה, הזין הורוד הזה.
הוא חוזר ועומד מאחוריי. אני לא רואה אותו אבל אני יודעת שהוא שם. כפות הידיים שלי צמודות לרצפה, ואני מרגישה את פעימות הלב שלי באצבעות, במפרקים, מהדהדות בתוכי כאילו אני במסיבת טראנס על mute. הגוף שלי דרוך, מצפה, לכאב שיבוא, ובתמימותו האינסופית- גם לעונג, שכנראה לא.
לעולם לא יהיה לי הסבר הגיוני ללמה הטמטום הזה מרטיב לי את המוח.
הוא תופס אותי מהשיער ומקרב אותי אליו, עד שאני נאלצת לשחרר את כפות הידיים מהרצפה, משאירה טביעות ברורות על המרצפות הלבנות. חבל שהוא לא כותב את השם שלי ליד, כמו שהיו עושים בגן.
"ידיים מאחורי הגב".
אני מצייתת. למעשה אני מתכוונת לציית כל כך במדויק, עד שהוא ישכח את הטעות שעשיתי. אני חיילת בצבא הגיהנום, לפקודתך, המפקד.
חבל קשיח נכרך לי מסביב לפרקי כפות הידיים, אחר כך פעמיים מסביב לאגן, ואז נמשך כלפי מטה ונועל גם את הקרסוליים שלי זה לזה. אני חושבת שסבתא שלי הייתה קושרת עוף ככה. מעניין אם גם סבתא שלו.
הוא מסובב אותי לכיוונו כשאני קשורה, ומכסה לי את העיניים. היד שלו צמודה ללחי הבוערת שלי, זאת שחטפה ממנו קודם, ואני מקבעת את הראש במקום בכוח כדי שאם הוא יסטור לי שוב, לא אברח הצידה מתוך אינסטינקט.
הוא מתקרב ואני מרגישה את הנשימה שלו על האוזן שלי, כשהוא אומר בשקט, "מה את רוצה שאשים לך בפה?".
שתיקה. הוא אמר אף מילה, אני לא נופלת פה.
"תעני".
שיט. באמת שהעדפתי לשתוק. לענות. לענות מהר. "את..." לעזאזל. (שפתיים לשון אצבע זין). "את האצבע שלך", אני בוחרת באופציה הכי פחות בעייתית.
אני לא רואה את הפנים שלו אבל אני בטוחה שהוא צוחק עליי. מי הסתומה שמניחה שתקבל פרס על התנהגות לא נאותה.
"ואחר כך אני אזיין אותך?".
אמממ כן? לא? הצילו. "אם תרצה".
עכשיו הוא צוחק בקול. כן, ממש קורע הסיפור הזה.
"תמצאי את המסטיק ושימי בפה".
וואטדפאק? אני לא יודעת אפילו לאיזה כיוון הראש שלי פונה כרגע בחדר. הידיים והרגליים שלי קשורות. איך אני אמורה למצוא את המסטיק בדיוק?
הוא מתרחק ממני ואני נשארת תקועה באותה נקודה. מה עושים מכאן. להלן- מבוי סתומה.
אני מבינה כבר שזה יהיה מסובך ואין מוצא חוץ מפשוט לעשות את זה, אז עדיף להתחיל. אני מפילה את הגוף שלי הצידה כדי שאוכל לנסות לזוז איכשהו בחדר. אני צריכה להגיע לספה ואז זה יהיה יותר קל.
דקות ארוכות עברו עד שהצלחתי להתקרב בכלל לכיוון הנכון. בדרך כבר נתקעתי בקיר, בשולחן, ובכמה עצמים בלתי מזוהים. כשהגעתי לספה מיקמתי את הפנים שלי בכיוון שלה והתחלתי להחליק סביבה תוך כדי שאני מחככת את הלחיים, הפה, והאף ברצפה שמולי, מנסה להתעלם מהעובדה שאני מצמידה את הפרצוף לרצפה שמי יודע מה יש עליה. מצאתי! נראה לי. מקווה מאוד, כי אני כבר מכניסה את העצם הפלסטיקי שמולי לפה. כל כך מגעיל.
אני מתרוממת חזרה ומשעינה את הגב באופן חלקי על הספה. כל הגוף שלי כואב. מה שהיה פעם מסטיק הוא עכשיו מין מטבע קשיח ודוחה, ועדיין אפשר להרגיש עליו את הפסים שעשתה הנעל שלו.
הוא מתקרב אליי, מושיט יד מאחורי הגב שלי, ובתנופה מושך בחבל שצמוד לידיים שלי ומסובב אותי עם התחת אליו. כל כך כואב.
"תלעסי". לועסת. בוכה.
היד שלו נשלחת בכוח לתוך הכוס הפעור שלי, ומההפתעה אני כמעט מפילה את המסטיק מהפה, אבל בסוף מצליחה להחזיק אותו בין השיניים.
"כדאי מאוד שזה ישאר לך בפה עד שאני אוציא את זה משם".
(יוציא את מה מאיפה?)
היד שלו עוברת מהכוס שלי לחור של התחת. איזה קטע, מסתבר שאפשר לצרוח בפה סגור.
"שקט".
אני סוגרת את השיניים כל כך חזק שכואב לי בלסת. בן זונה. בן זונה.
הוא יורק על היד שלו ודוחף אותה שוב לתחת שלי, ואני לא יודעת אם לשמוח על החסד או לכעוס על הרחמים (כאילו שמישהו שואל לדעתי).
היד יוצאת והזין שלו ננעץ בתוכי בכוח, כאילו דחפו לי לגוף ברזל מלובן, ואני כמעט נחנקת בניסיון לא להוציא קול.
כשהוא מזיין אותי ככה אני מבינה את המשמעות של "בעילה". בעלות. בעלים. תופת.
כשאני מרפה מספיק ומתחיל לכאוב פחות, הוא יוצא ממני ומסובב אותי אליו, מצמיד את היד לסנטר שלי. "תירקי".
כשהמסטיק הלעוס שוב ביד שלו, הוא דוחף את הזין לגרון שלי, וגומר.
ובזמן שאני נאבקת להצליח לבלוע דרך גרון יבש וכואב, אני שרה לעצמי בלב.
בקיץ הבא, בקיץ הבא
נרוץ לגינה בכל יום
ועל כל גבעול, ועל כל ענף
יבשיל לנו מסטיק אדום
