זוכרת שפעם יכולת ללטף קצת את הדגדגן, לגמור מזה ולהרגיש טוב?
ואז הגמירו אותך. אבל ממש. במילים, בצביטות, בסטירות, בבעילה בלתי מתפשרת.
ואת כבר לא יודעת לגמור סתם ככה.
זאת אומרת, את יכולה. אבל זה כמו בפעמים שאת רעבה מתה בעבודה, וכל מה שמצאת במטבחון זה שרוול פתיבר פתוח, וכשאת לועסת ופירורי ביסקוויט אנמי נופלים לך בין השדיים, את מדמיינת לחם חם שרק יצא מהתנור, מרוח בנדיבות בריבת תותים אמיתית כזאת שמטפטפת לך מהצדדים של הפה.
אז עכשיו את צריכה לדחוף משהו פנימה, ולגרות את הדגדגן בטכניקות מתחלפות, ומדי פעם לצבוט את הפטמה או הירך הפנימית או ללחוץ על הבטן התחתונה, עד שיכאב.
ואת צריכה לדמיין איך מישהו חונק אותך, חזק, עד שזה עוצר אפילו את הדמעות מלהמשיך לרדת, ואיך הוא מושך את כל הגוף שלך ביד אחת, מהשיער, כדי להעלות ולהוריד לך את הפנים על הזין שלו, מאונן עם הלחיים והאף שלך, אפילו בלי להתקרב לחור הזה שפעם קראת לו פה.
ואז האורגזמות של בפנים שהן גלים, הן צונאמי. והאורגזמות של בחוץ, הן הר געש שמתפרץ ומחריב כמה כפרים בדרך. ואין מציל במעלי המדרגות, שיתקע בך דגל שחור, ויגיד לך "לא, עדיין לא".
זה הופך לסיפור מורכב. וזה לא נגמר, ה"לגמור" הזה. המתחילה במצווה כבר לא תספיק להגיע לתרי"ג.
מכונת הכביסה כבר התעייפה, כי כמה סדינים אפשר להרטיב בשבוע. אי אפשר אחרת, אני אומרת לה, בזמן שאני דוחפת פנימה עוד סט מצעים. גם אצלי, כמו אצלה, החשמל גורם למוח להסתובב במעגלים.
אז למדתי גרמנית כדי לקרוא את ניטשה. אולי אלמד איטלקית עכשיו, שאוכל לקרוא גם את מקיאוולי.
