הרהיטים נערמו בצד. אריחי השיש הגדולים כבר מבריקים , לבנים וקרים כמו קירות הבית. התריסים נסגרו, החלונות ננעלו.
מוזיקה מטשטשת את המולת הרחוב, אוטמת את גבולות היקום המקביל.
הסטריליות חונקת כמעט. אולי זה בגלל האקונומיקה, אולי זה היובש בגרון.
פעימות הלב הולמות בסנכרון עם הצעדים במסדרון. כולם החליטו לעבור בו, דווקא עכשיו.
הכל התחיל בחדר כזה בדיוק. משקופים נצבעו בדם, דלתות נפתחו ונסגרו כדי להינעל.
שם הועבר קורס מזורז באיך לאבד את עצמך בתוך איברים.
התלמידה מצטיינת, בוגרת של כבוד. יודעת לבלוע, גם את המפתח לדלת. זה שלא היה קיים מעולם.
..
הספה הגיעה בצבע של ארטיק בננה. למעשה הצבע הוגדר כ"לבן-שקר כלשהו" אבל זה היה ארטיק בננה.
היא הייתה חדשה יחסית אבל הראתה חיבה מיוחדת לאיסוף כתמים. קפה, רוטב פיצה, לק סגול ומגוון נוזלי גוף.
היא התאימה לנברשות המכוערות של בעלת הבית, מהסוג הזה שדורש יותר מדי נורות לטובת מעט מדי תאורה.
תמונות שאין בינהן כל קשר הגיוני קישטו את הקירות. כבר היו מסמרים, אז היה חבל להשאיר חורים.
הבטן עושה יותר מדי רעש. גם המקרר. אולי הם מתקשרים בינהם בדרך קוסמית כלשהי.
המסדרון מביא איתו צעדים ושקיות ניילון. הכלבים התחילו לנבוח כבר לפני חמש דקות, עוד מצליל הנעילה של הרכב.
היא מחממת ארוחת ערב. הם יאכלו על הספה. הבטן תשתוק בקרוב, כשתתמלא, כמו הלב.
..
הוא יחמם לה יחסי שליטה, במיקרוגל או בקומקום. יגיש לה בקופסה שהייתה בה פעם גלידה, עם כפית פלסטיק.
אין זמן לשטוף כלים, או לקרצף כתמים מהספה. נשרפו כמה נורות, אז קשה להבחין בהם בכל מקרה.
זה משביע באופן סביר כי הגרון רטוב מספיק, לא מתבזבז נוזל מיותר על דמעות.
את המדליות היא שומרת מתחת לחולצה, היא תלמידה מצטיינת. בסוף היום צריך לחזור הביתה.