אני אוהבת שדברים מונחים במקומם, תחומים במחיצות, לפי הסדר הנכון. משום מה האיזון הסביבתי המלאכותי הזה גורם לי לשקט פנימי, בעולם כאוטי ששואף לשיווי משקל.
קודם כל סדר ואיזון, אחר כך טלטול חזק, חד ומורגש, חסר פשרות. רעידת אדמה שתערער יסודות ולאחריה שוב ניקיון וסידור מחדש.
האקט של הטלטול חייב להישמר לאירועים מיוחדים, "פעם ב...", אחרת אין אפשרות להספיק לסדר הכל לפני הפירוק הבא, והשלמות נפגמת בהדרגה עד למצב בסיסי שאינו מאוזן מלכתחילה.
הבעיה עם מצב לא מאוזן כבסיס היא חוסר האכפתיות בנוגע להרס נוסף, וחוסר אכפתיות זה אולי הדבר המסוכן ביותר בעולם, שמתורגם לחוסר רגש חלול ונוראי. פיזית זה מרגיש כמו בחילה, אבל בלי שיהיה מה להקיא החוצה לטובת פורקן זמני צורב.
הצלפות למשל הן עונג לראש מוזר כשלי. קצב קבוע, מיקום ברור, ובינהן שקט מוחלט. אני עוצמת עיניים ומדמיינת את בריאת העולם, הרים שנסדקים וקורסים לתוך עצמם, מים גואים שסוחפים כל דבר שנקרה בדרכם, ואני איתם, מפסיקה לנסות להיאחז באוויר הדחוס ונותרת פרומה ומדממת ככל בשר.
לפעמים סאב ספייס הוא פשוט לאבד את הספירה. כמה הוא נתן כבר? הוא בימין או בשמאל עכשיו? הכל כבר צורב וקשה להבחין. ואז מגיעה ההבנה שזה בכלל לא משנה, ולא היה משנה גם קודם. כואב לך באמת, אבל אך ורק כואב ולא שום דבר אחר.
בנקודה הזאת לפעמים יבואו דמעות, לפעמים קריסה פיזית של ממש שתדרוש ממנו לעצור ולאסוף אותך לפני שתתפזרי לו. אי אפשר לדעת מה יקרה, כי זה כבר לא בשליטה שלך. משהו אחד בעולם לא בשליטה שלך, ואולי אפילו הכל.
לפעמים הצורך בכאב הוא לא מזוכיזם אלא צורך באתחול פיזיולוגי הישרדותי, ובמישהו שיהיה עד לו, יתעד אותו בזיכרון כדבר בעל חשיבות בעולם שכולו בר חלוף.
עכשיו אני קורסת לתוך עצמי באיטיות ודבר לא נברא. אין מי שישאב סיפוק מאחיזה בשרביט המנצחים של המנגינה הדוממת הזאת, או יכתוב אותה כיצירת מופת, צפופה ומענגת.
אולי הייתי בוכה על זה, אם היה לי אכפת, או אם היה מי שיעמוד מולי ויגמור מזה, כאילו שיש לזה משמעות.
