בכל פעם מחדש אני מבינה שהחיים הם למעשה אוסף של טעויות, ואם יש לך מזל זה איכשהו יוצא לך בסדר.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מנסה לשלוט בכל דבר. אני מעדיפה לעבוד לבד, לקבוע תוכניות מראש, ואני דייקנית בצורה מפדחת להחריד. הבדיחה הקבועה היא שצריך לתת לי מפתח לכל מקום כי אני מגיעה לפני מי שאמור לפתוח את השער.
אני רוצה להתנהג "נכון" ורוב הזמן אני מרגישה שאני לא, וזה בגלל שבכלל אין דבר כזה "נכון" אבל אני מתעקשת על קיומו של אחד. וה"נכון" הזה כל כך גדול וברור לפעמים בראש שלי, שכמעט ואין לנו מקום להתקיים בו יחד, לי הטועה ולו האוטופי.
ואולי באמת היה עדיף שיתנו לי מפתחות לכל השערים, או לפחות יתנו לי להתנחם בקיומו של בעל צרור ענק על החגורה, שתמיד יהיה שם כדי לתת לי לצאת ולהיכנס, ולא ישאיר אותי לחכות לבדי.
אני אוכל להישאר טועה, תועה, אבל הוא יהיה נכון וצודק, ויהיה לי מקום להתקיים כי לא אצטרך להחזיק את כל האוטופיה הקיומית הפוטנציאלית הזאת בראש שלי.
אני אגיד לו שכשנותנים לי סטירה עפות לי כמה מחשבות מהאוזן הנגדית, וכשחונקים אותי מתאדות עוד כמה, וכשמזיינים אותי ממש טוב המחשבות נוזלות לי מכל החורים והופכות לחומר סיכוך משובח שיעשה לזין שלו חם ונעים.
רק שיחזיק אותי חזק ויגיד שהכל בסדר, שכל המפתחות אצלו ושיש לו הרבה מקום בין הידיים או הרגליים. שיגיד שאין דבר כזה "נכון", אבל אם היה אז זה הכי קרוב. ושקרוב זה טוב מספיק, וגם אני.