פעם אהבתי את הבדס"מ שלי מרוח על כל הפרצוף. אהבתי ללכת איתו ברחוב, בפנים מבריקות, חיוך דבילי ואישונים מורחבים של חתול שמסרב להתרגל לאור היום. אהבתי את הלב שקופץ מכל הודעה, את האצבעות הרועדות בניסיון לכתוב תשובה קונקרטית, את הדריכות התמידית הזו, כמו חייל שמחכה להסתער.
עכשיו אני רוצה את הבדס"מ שלי בחדר קטן, עם מיטה גדולה ולפחות קיר אחד ריק, ועם שולחן חזק מספיק לשאת שני בני אנוש שהולמים זה בזו כאילו מבצעים החייאה לנפשם הדועכת.
אני רוצה אותו מתחת לחולצה, בין שפתיים סגורות, על קצה הלשון, בין הרגליים, בארגז מתחת למיטה. לפעמים במועדון אפלולי או בסמטה ללא מוצא, או עמוק בים בחושך בין זרועות חסונות. שיעטוף אותי בשכבות, כמו מתנה, ויקלף לאט לאט, עם כל הסבלנות שמעולם לא הייתה לי.
אבל בעיקר, אני רוצה שמישהו אחר יביא אותי לחדר הקטן, אחרי שסידר את המיטה הגדולה וסובב את השולחן לכיוון הדלת. שיכין את החבל על קצה המיטה, ויבחר חגורה חזקה ושורקת.
פעם אהבתי לגרום לכולם להסתכל, עכשיו אני פשוט רוצה לעצום עיניים. שמישהו אחר יסעיר את הים ויחזיק חזק, ואז יקלף בסבלנות, ולי לא תהיה ברירה אלא להיסחף בשקט.
