כל בוקר ב 7:30 אנו מתחילים את העבודה בישיבת מצב. כולם נאספים לחדר הישיבות. המקומות די קבועים, לפי חשיבות ותחומי אחריות. אני יושב תמיד בראש השולחן.
היום קרה משהו אחר אורח חשוב מחו"ל הגיע לישיבת המצב. היינו 5 דקות לתוך הישיבה והוא ניכנס לחדר הישיבות. מילמל היתנצלות שהוא היה בשיחה עם נציגי הלקוח הראשי והימתין.
לא היה מקום פנוי, אף אחד לא קם. ספרתי את השניות 1..2..3
קמתי, עמדתי ליד הכסא והחוותי לו שישב.
הוא אמר תודה, ניגש וישב.
יצאתי מחדר הישיבות והבאתי כסא אורח מאחד מחדרים השכנים.
ביתרת הישיבה ישבתי לצידו, מביע את דעתי כשצריך.
במהלך הישיבה עלו לי בראש שני דברים לא קשורים.
צוללת והגשש.
בחיל הים ובמיוחד בצוללות הנגישות היא נושא של חשיבות ובמיוחד במקום צר כמו צוללת. לכן בשעת תרגיל או קרב חייבים כולם לדעת איך לנוע ולפנות דרך בפני מי שיש לו משימה יותר דחופה.
גם הגשש החיוור עסקו בנושא "מי אומר שלום למי, זה שעולה או זה שיורד?" בצורה די קומית הם נגעו בנימוסים והליכות.
אכשיו שאני כותב את הפוסט הזה ותוהה. האם זה עדיין קיים? האם יש הבנה טבעית של חשיבות או שהאגו מנהיג בכל מצב.
אני מניח שזה קשור בראית האחר.
פעם מצאתי אימרה "אתה לא תמיד הכי חשוב בחדר" ודי לקחתי אותה כדרך חיים.
נב – זה גם קשור למצב שבחורה כואבת רוצה צומי.