כשאני חושב על אתמול, זה היה ניסיון מעניין. לא תמיד אני מגיש את עצמי בצורה שכזו. ואולי עלי ללמוד על כך לקח מסויים.
בעבודה אני חושב שאני אדם נדיב, מזמין את הצוות לארוחות צהריים. אבל אפשר לומר שזה מביא גם לחץ של עובד ומעביד או ניצול ארוחות חינם ולכן לא נחשב. כאשר אני מנסה להזמין אנשים לכוסית לילה אצלי או יציאה לפאב. לרוב אני מקבל התחמקויות שונות. כניראה שהנדיבות אינה תכונה מוערכת או רצוייה.
אתמול ניסיתי משהו אקטיבי כאן. הודעתי בצאט ולכמה אנשים שהרשימו אותי בכתיבתם על מקום הבילוי שלי לאותו הערב. אולי זו העזה חסרת אחריות אבל כפי שכתבתי בפוסט הראשון שלי – אם יש לי תכונה אחת זו האומץ. אני לא מפחד להכיר אנשים.
כך ישבתי בכניסה לפאב וראיתי את המשחק ואחר עליתי להופעה. צוות הנגנים היה נחמד גא'ז עם כתיבה מקורית. מידיי פעם שלחתי הודעות בצאט והמתנתי. מחשבות עברו בראשי. האם אני עושה משהוא לא טוב?, האם אני מצפה ליותר מידיי?, האם זה לא מקובל?.
ואולי אני מודד אחרים לפי הקריטריונים שלי.
אומץ, העזה, מחויבות.
ומוצא את החסר בהם.
הדבר המצחיק הסופי. כאשר יצאתי שוב לפאב. ראיתי פסל של ערפד. אני בטוח שהוא לא היה שם כשהגעתי. מוזר ביותר, פסל שכזה עם כל הכתיבה של הערפדים המודרניים, המיסתוריים ונוצצים. שם בסידרת הדימדומים, הבחורה היא זו ש"צדה את הערפד" ולא ההפך. מעניין כיצד התכונה הגברית להשיג בת זוג/קשר נהפכה ל...... פסיבית?
עולם מוזר בהחלט.