החלטתי לדבר על העניין הקודם. כל הדרך הביתה כבר ניסחתי לעצמי את הדרך להתמודד עם העניין. שאלות של למה, להציג צד נפגע, לברר בתקיפות מדוע זה קרה ובעיקר להשלים מידע.
הדרך תמיד ארוכה בסיום יום העבודה. פקקים ועוד פקקים. לפחות השירים של לאונרד כוהן במכונית מרגיעים את מצב הרוח.
נכנס לרחוב ומתחיל לחנות, למזלי בשעה שכזו אין הרבה מכוניות. אז החנייה קלה מהרגיל. יש אור בבית, בחדר השינה. המתוקה כניראה נחה כרגיל, קוראת את הספרי בריאות שלה. לוחץ על כפתור קיפול המראות, מדוממם את המנוע ויוצא מהמכונית.
משהו מוזר, אני רואה זאת אבל ההבנה לא ניקלטת בשניות הראשונות. המכונית החדשה שקניתי למתוקה. זו שחונה בכניסה. עם פגיעה בפגוש.
אני מכיר נזקים ועשיתי את הנזקים שלי במכוניות בעיקר בצבא. לכן בניתוח מהיר פגיעת שיפשוף בצד הפגוש הימני קידמי יכולה לבוא רק מיציאה לא נכונה מחנייה צפופה. פשוט חושבים שיש מקום בכדי לפנות בחזרה לכביש ולא מפנים את ההגה חזק מספיק. הפגיעה התואמת היא השיפשוף בפגוש האחורי שמאלי של הרכב מלפנים. שני הפגיעות מוכרות לחברות הביטוח והתיקון הרגיל הוא החלפת הפגוש ותיקון התושבות במידה ואם הם נמעכו. רק שיובן, נזק זה נחשב כנזק מזערי ולא מוריד מערך הרכב. אבל לעזזל, זה רכב חדש. אני עדיין משלם עליו כל חודש.
קצב הלב עולה.....אני לא יכול להתמודד עם זה עכשיו...זה עמוס מידי...זה מעלה תפוסי התנהגות מהעבר. דברים שאני עבדתי רבות ועם עזרה לא קטנה בכדי לא להביא אותם לקשר הזה.
בחיים הקודמים שלי, בפרק א' (שעדיין לא ניגמר) היה קל להביא אותי לרתיחה. הייתי חוזר מחומם ועצבני אפילו אם כל היום היה סידרה של הצלחות ותשבוחות למעשיי. כאילו בערב עם האישה שקראה לעצמה אשתי הייתי חייב להיות השופט הרע. זה היה מתחיל בשיחות טלפון במשך היום, שומע את הילדים בוכים ואת קולה המילל "תיראו איזה עונש תקבלו שאבא יגיע הביתה, מתי אתה חוזר?". אני זוכר כניסות לבית שלא בית. למקום לינה שהוא סערת כעס מדומה. לאזור ושכונה אשר השכנים הורעלו מסיפורי "הזנחה" ושתקו. לקחתי את התפקיד הרע ושיחקתי אותו טוב, טוב מידי עד שזה כיסה את מי שאני באמת בשכבה אטימה ואטומה. זה הופיע בפני, בגופי, בצורת עמידתי.
עלית לבמת ההצגה הזו 7 שנים עם אותו התפקיד. של הרע הכועס. כניסה עצבנית לעת ערב, חיפוש נזקים ופגמים. הורדת המדים, מקלחת מהירה ואחר קילוח הילדים, החלפת חיתולים וסידור הבית. כן משמרת ב' הארורה. במקום להנות עם הילדים נידרשתי לתפקיד המחנך הקשוח. המעניש, המפקד הביתי.
ואז משהו נשבר, בי.
בתוכו בפנים, מתחת לאותם קליפות וכיסויים קשים ומשורינים. משהו חדר את כל שכבות ההגנה. אולי זה היה שיר ששמעתי.
או חלק ממבצע מסוכן שעברתי. או שאלה פשוטה של אחת הבנות "אבא למה אתה עצוב?"
אני? עצוב?
זה שמראה שליטה בבית ועצבני כי צריך......
אני?.....עצוב?
אני זוכר מה שבת שלי אמרה "לימדו אותנו בגן שאנשים כועסים הם עצובים".....איזו תבונה.
זה מה שעכשיו....אני עצוב על נזק ויורד לתגובה אוטומאטית של כעס. אני עמוס ברגשות ובחוסר מידע ופונה לכעס.אני חייב לשחרר את הרגשות הללו לפני שאני עובר את דלת הכניסה.
פעם הפתרון היה באוכל, הייתי הולך לאכול איזו לפה גדולה. מתביע את כעסי בביסים גדולים ומאחל לעצמי למות. כן תן עוד ביס טיפש ותמות. עוד כמה צריכים לאכול עד ההתקף לב הראשון. עליתי במשקל, עליתי הרבה. נגעלתי מעצמי. הגעתי למצב סיכון חיים ועברתי ניתוח להורדת משקל. כך גם פתרון זה נעלם.
מה נשאר היום? רק התובנה שאני אדם אחר ובקשר אחר. עם אישה מתוקה שלא מצפה ממני לכעוס או להשפיל אותה אחרי "נזק" במכונית. עם אישה שלא סגרה איתי את כל הפחדים שיש לי עם ההורים שלי. אני מזכיר לעצמי שהפעם הראשונה בחיי אין לי קליפות, אין כיסויים על האני האמיתי שלי. אני יכול הגיב ולא לסנן או לעוות את מה שאני מרגיש. באם אתרגז אז זה נכון. באם אפגע גם זה נכון.
ההצגה נגמרה והשחקן יכול להיות מי שהוא באמת. סתם אדם, עם פחדים וחששות, רגשות וחוזק.
ישות נקייה וחדשה שלא מפחדת לאהוב ובעיקר לא עצובה.
