רצה עם זאבים

כבר בלילה אני מתעוררת והמחשבה הראשונה שלי היא הוא. אחרי שפיצי ומיצי יוצאים לגן, אני נכנסת למקלחת ארוכה-ארוכה, מכינה את עצמי לבוקר אהבה איתו. כשאני מגיעה, מחכה לי צבעוני שקטף לי, יין והוא, במגפי בוקרים, ג'ינס וחולצה מכופתרת.

החיבוק שלו עוטף אותי מכל הצדדים ותוך דקות אנחנו נאחזים זו בזה ולהפך, כאילו לא התראינו שנים. אחרי מי יודע כמה גמירות ואחרי שצמד המילים "להיות בעננים" מקבל משמעות יותר ממטאפורית, אני מוצאת את עצמי מזילה דמעה (אולי כמה-אל תספרו לי), לא יודעת מאיפה היא באה לי והוא מחבק אותי חזק אליו, מלטף אותי, מכרבל אותי ולוחש מבלי שביקשתי: "אל תדאגי אהובה שלי, אני אשמור לך על הלב ואת תשמרי על שלי". לפעמים נדמה שהוא קורא אותי ויודע אותי, לא רק במובן התנ"כי של המילה.

אנחנו נפרדים בעוד חיבוק ועוד נשיקה ועוד אחת והוא חושב שנתראה רק בפגישה הבאה שלנו, מנסה לקחת אותי הביתה, אבל אני מתרצת משהו ויוצאת לבד לדרך, מיד אחריו. בדרך, ז' מוכרת ואני מתאמות סדרי הפתעה. כששניהם במסעדה, אני נכנסת ורק החיוך המופתע שלו, המלווה בקפיצה קטנה, עושה לי טוב בנשמה. והם שניהם שם, שני האהובים שלי וכמה כיף לראות את העקיצות הקטנות של חברים שמרגישים כל כך בנוח אחד עם השני ושיש להם חברות נפרדת, גם בלי קשר אליי.

בשלב כלשהו הוא נסחף על גל הצחוקים שתוקף את השולחן שלנו ומראה לנו תמונה ישנה. מה קובי פרץ עושה כאן? שתינו תוהות ומתפקעות מצחוק. כשהוא שולף את כרטיס האשראי שלו, המאדאם מתנפלת עליו ומציצה. "יו לא ידעתי שזה התואר שלך", היא נפעמת קלות וצוחקת קשות וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו זה איך זה בכל הזמן הזה שאנו יחד הוא מעולם לא סיפר לי על זה וכמה כיף לדעת שהוא כה מלא ביטחון שאין לו צורך לנפנף בהשכלה שלו, בתארים שלו, בהשגים שלו. ש לו מין ביטחון נפלא כזה של מי שיודע מי הוא ומה הוא שווה ואינו צריך לקבל מחיאות כפיים על אף אחד מאלו.

הידיים שלו מגששות מתחת לשולחן. כל שנייה חלק בו נוגע בחלק שלי וזאת כבר לא החרמנות הזאת מקודם, זה פשוט הקושי להפרד, הרצון לעוד. עוד מגע, עוד לחוש, עוד אנחנו ועכשיו זה אנחנו כולנו ויש אנרגיה כזאת של אהבה באוויר. אני אוהבת אותו ואותה וכל אחד בשולחן אוהב את שני האחרים (זרונת, זה לא הזמן למחות) והלב שלי מתרחב משמחה ואני לא יכולה שלא להודות על הטוב שזכיתי בו, אחרי שנה כל כך קשה.

ובדרך, הם יורדים עליי על הבשר הוואל וואל וואל דאן שלי ואני תוהה מדוע שלא יצאו לצייד במקום למסעדה, במילא הבשר שלהם חי וכולנו מספרים סיפורים מצחיקים ומעלים זכרונות ישנים ואני לא מפסיקה ללמוד אותו ועליו והוא לא מפסיק לגלות דברים חדשים עליי והכיף הזה, השמחה הזאת, כמה קל להתרגל לזה.

כשאנחנו מסיימים (לא גומרים הפעם, הספיקו לנו כל הפעמים מהבוקר), המוכרת ואני הולכות להשלים אביזרים לתחפושת פורים. ולמרות שעומד לרדת גשם, אני כבר מריחה את האביב, את יום ההולדת הקרב ובא. ארבעים, ראבק, מי ידע שהחיים מתחילים מחדש בגיל הזה ומי האמין שאפשר להתרגש שוב, כמו בת שש עשרה.