אז מחר זה קורה, יום הולדתי ה-40 מגיע. כשהייתי נערה, 40 היה נראה לי גיל של זקנות, אבל היום, יותר מתמיד, אני יודעת להעריך כל שנה שזכיתי בה, בדם-יזע-שמחה-כיף ודמעות.
את יום הולדתי השנה, אחגוג בשמחה, מפני שלא הייתי בטוחה השנה שאגיע אליו וחלק מהזמן-לא רציתי להגיע ליום הזה. המחשבה על ילדיי, אבי החולה, אמי, שאני עבורה כמו בת יחידה ובעלי, גרמו לי לצאת מהביצה הטובענית שנכנסתי אליה ולמשוך את עצמי חזרה בשיער לעולם החיים.
12 שנים עברתי טיפולי פוריות און אנד אוף וכשהתאומים המדהימים שלי נולדו, אחרי שנתיים של כאבים פיזיים ונפשיים, הציפייה היתה שאזרח מאושר ואתהלך בעולם כברווזה גאה. אבל כל מה שחשתי במשך חודשים, פרט לאהבה העצומה אליהם, היה דכאון. דכאון מהורמונים, מלילות ללא שינה במשך למעלה משנה, מזוגיות מתפרקת ואהבה גוססת-מתה, מהחיים שויתרתי עליהם, מזה שלא הכרתי את עצמי יותר, מהמעבר מתחושה של מלכת העולם לתחושה של שפחה חרופה לצמד אהוביי ובעיקר, מהעובדה שאיבדתי את עצמי לדעת.
השנה הזאת היתה שנה של שיעורים וויתורים קשים וכואבים ושל החלטות קשות, כבדות משקל.
שנה בה הבנתי, שלא משנה כמה קשה לי וכמה הייתי מפונקת קודם, עכשיו האחריות שלי היא קודם כל לילדיי. שנה בה הפנמתי הכי עמוק את השיעור של "אלוהים תן לנו שלושה דברים", למדתי לוותר על מה שלא ניתן לשנות ולא לנסות יותר לשנות אנשים אחרים, רק את עצמי, להלחם על מה שאפשר לשנות וחייבים לשנות ולהבדיל בין אלה לאלה.
ועם כל הכאב של השנה האחרונה וכל השיעורים הקשים שעברתי, החודשים האחרונים היו מלאי שמחה, גם אם לעיתים היא היתה מהולה בעצב. גיליתי כמה חברים יש לי וכמה הם חברי אמת, שלא עזבו אותי לרגע ותמכו בי בכל דבר, גם במקומות הכי לא צפויים וגם אנשים שלא חשבתי שהם בכלל חברים שלי עדיין או בכלל, לאט למדתי לכבד את עצמי בחזרה, להחזיר לעצמי את התשוקה ושמחת החיים, את הסקרנות הטבעית שלי, את הרצון לבלוע את החיים. למדתי לאהוב שוב ולהרשות לאהוב אותי ולאט לאט, אני לומדת שוב לאהוב את עצמי.
ולא, לא הכל מושלם. ישנם שיעורים שאני ממשיכה ללמוד, ישנם לקחים שעדיין כואבים, ישנם פצעים שעדיין לא נסגרו ואכזבות קשות ובכל זאת - אני כאן ורב הזמן טוב לי יותר מרע ויש יותר דברים בחיי שגורמים לי לשמחה, מדברים שגורמים לי לעצב.
יש כמה אנשים, שבלעדיהם לא הייתי צולחת את השנה הזאת. בראש ובראשונה, זרונת. תמיד ראיתי בה את חברתי הטובה ביותר, אך מעולם לא ציפיתי לקבל ממנה את כל מה שנתנה לי בחודשים האלה. כמות העידוד, האהבה, החיבוק, העזרה עם הילדים, ניגוב הדמעות, ההעצמה, המראות, הנזיפות, ההעמדה במקום ומניעת עשיית השטויות שהאשה הזאת, החברה שלי, העניקה לי השנה, פשוט לא ניתנת למדידה ולולא היא, כנראה שהייתי שקועה עדיין ביגון קודר. תודה אהובה שלי.
יחד איתה, מי שעזר לי להחזיר לי אותי היה אוונר שלי, שהכיר אותי בתקופה הכי קשה בחיי ובכל זאת האמין בעוצמות שבי, גם כשאני חשתי הכי חלשה, שהאמין בזה שיש בי אהבה בפנים להעניק ויכולת לקבל, גם כשהייתי סגורה כקיפוד ושאהב אותי, כשבעיניי לא היה מה לאהוב וממשיך לעשות זאת בהתמדה רבה:) תודה אהובי.
והחברות שלי: לולי ופיליה, שסבלו אינספור ניג'וסים ותמיד היה להן משהו טוב לומר ולחזק וחיבוק ענק ונשיקה ומיליון מילים מעצימות ועוד חברים, חלקם ותיקים וחלקם כאלה שלא ידעתי שיהיו שם כך לצידי - לכולכם, תודה תודה והמון אהבה.
השנה הזאת נפתחת כשהדכאון מאחוריי ובהרבה יותר שמחת חיים. יש עוד שיעורים שאני לומדת ושהאפשרות לתוצאות שלהם מרגשת אותי, לשנה הזאת יש לי תקוות וצפויים לי אתגרים רבים. השנה הזאת נפתחת באהבה ובשנה הזאת, יש לי אחרי הרבה זמן, למה לצפות.
לפני 14 שנים. 14 במרץ 2010 בשעה 16:31
