באמצע הטיול, בנסיעה אחת ארוכה, הילדים ישנו, שדות ארוכים וירוקים, פרות רועות באחו, כמה טחנות רוח, המחשבות שלי נדדו להן אליך וחשבתי לעצמי שזאת הנסיעה הרגועה הראשונה שלי מזה שנים.
הייתי מנותקת מאינטרנט וטלפונים ובכל זאת ידעתי שאתה כאן, מחכה לי, שהאהבה שלך שלמה ויציבה, שלא תיצור לי דראמות, שלא אחזור לבגידות ושקרים. שאתה פשוט כאן, אוהב ומצפה לי ושהכל יהיה יציב וקיים ושלם ונפלא כשאחזור, בדיוק כפי שהיה לפני שהלכתי ונשמתי עמוק ונהנתי מהשקט והרגשתי את הנעימות הזאת מציפה את כולי.
אתה מעניק לי את השילוב המושלם בין סערות חושים מטורפות לשלווה בלתי מעורערת, לידיעה מוחלטת של כמה אתה מאוהב בכולי, כפי שאני בך ושהמרחק לא משנה זאת והודיתי עליך ועל התיקונים שאתה עושה לי ועל האהבה הזאת שלנו, שכמו נשלחה לי משמיים ושרתי לעצמי בלב את "באת אליי את עיניי לפקוח" והתגעגעתי אליך עוד יותר.
והחיבוק שלך. כמה שאני מחכה לחיבוק שלך, זה שמכרבל ומוחץ ועוטף ומתכרבל ומצמיד לנו לב ללב. כמה שאני מתגעגעת אליו ולכל מה שיבוא אחריו...
לפני 14 שנים. 4 באפריל 2010 בשעה 9:21