רצה עם זאבים

ביום השואה אני מדליקה שלושה נרות זכרון - זוג לסבא ולסבתא שנרצחו בשואה בסלובקיה ולא הכרתי מעולם ונר אחד לסבתא העירקית שלי, שנפטרה בדיוק ביום השואה.

אמא שלי היתה ילדה בת שלוש, ששיחקה בבובה על נהר הדנובה בברטיסלבה, כשהוריה הודיעו לה שחייבים לצאת לדרך, למחנות עבודה. רופא המשפחה, יהודי שידע היטב מה מתרחש במחנות ואף עבד בהם, ליווה אותם לרכבת ואז, בהארה של רגע או טירוף של שנייה, הציע לקחת את הילדה עד שיחזרו. ההורים נרצחו במחנות ואמא שלי עלתה עם הרופא לארץ, כשהיתה בת שמונה. דודה שהגיעה לבקר את שארת בשרה ששרדה-אמי, נישאה לרופא ועד לגיל שתיים עשרה אמי לא ידעה שהיא מאומצת.

אבל יש לה זכרונות. זכרונות כואבים וחיים. על היום בו הרופא השאיר אותה עם אשה נוצריה ועזב לחודש עבודה במחנות ובזמן הזה הגרמנים באו לתבוע אותה בטענה שהיא יהודיה, אך אמי התפללה מולם תפילות נוצריות וניצלה. על היום בו נלקחה לבית חולים בגלל תת תזונה והגרמנים הגיעו כי שמעו שיש בבית החולים ילדים יהודים והיא התפללה מולם לקדושים וניצלה ואיך ראתה את הנוצריה מתאבדת מולה וניצלה על ידי השכנים. חייה של אמי הם נס מתמשך.

גדלתי על סיפורי שואה, כמו שילד אחר גדל על כיפה אדומה וביום הזה, אמי ואני, שתינו מדליקות נרות נשמה. היא על ילדותה האבודה ועל הוריה שלא ישובו לעולם ואני על סבי וסבתי ועל ילדותי שלי, שהיתה כה שונה לולא ההיסטוריה של אמי.

ועוד נר זכרון אחד אני מדליקה לסבתי השנייה, סבתא שהיתה לי כאם שנייה. סבתא של סיפורי שחרזדה ואבירים על סוסים לבנים-ערביים. סבתא שהיתה היחידה במשפחה שהתחתנה מאהבה וחיללה את כבודה בכך שלא הסכימה להנשא עד לגיל 18, סבתא של קובה וריח של בית, סבתא שיש לי איתה חשבונות בלתי סגורים ושביום שואה אחד, מיד אחרי הצפירה, הודיעו לי על מותה ממחלה קשה.

דווקא עכשיו, כשיש לי ילדים קטנים, אני מצליחה להרגיש את החיסרון הזה בסבתות משלי, לראות כמה אהבה של סבתא מעצימה ונפלאה ולהתגעגע לסבתא אחת, שעם כל הכאב, מעולם לא הפסקתי לאהוב ולסבתא שנייה, שלא הכרתי מעולם. מי יודע מה היה קורה אם ולפעמים, אני פשוט מתבוננת בניסים ובמוזרויות ובסיפורים של המשפחה שלי וזוכרת שמי שאני זה גם בזכותם, בזכות מה שנתנו ומה שנלקח מהם ומאיתנו.