רצה עם זאבים

הערב הגיע ונירית ניצבה מול ארון הבגדים שלה והתלבטה בשאלה הניצחית 'מה ללבוש?', אלא שהפעם במקום לחפש את הבגד בו תראה טוב, היא חיפשה בגד שתראה בו ממש רע והכי לא סקסית בעולם. בסוף מצאה איזה שרוואל ישן שקנתה בנסיעה להודו וחולצת טריקו ענקית, שהסתירה כמעט את כולה. היא נעלה כפכפי אצבע מגומי וחשה שהיא מוכנה. זה יהיה מצויין, חשבה, אפילו החרמן הכי גדול בעולם יכבה בשנייה מהמראה השלוכי הזה. היא קיוותה להעביר את המסר - 'אני לא מעוניינת, אני כאן כי אין לי ברירה ואעשה ככל שביכולתי להוציא לך את הרוח מהמפרשים'.

בשמונה בדיוק צלצל הנהג של חניתה וכשראה את נירית, עיקם את פרצופו. גבירתו תהיה מאד לא מרוצה. "מה אתה נועץ בי מבטים, אידיוט?", שאלה נירית בעצבים והוא ענה: "כלום, אני רק תוהה כמה עונשים תקבלי מגבירתנו, על הבגדים שבחרת".

"גבירתנו? הפסיכית הגבירה שלך? גם אותך היא סוחטת?".

"לא ילדה, בחרתי להיות שלה וזאת זכות גדולה ובפעם הבאה שתקראי לה 'פסיכית', אני בעצמי אעניש אותך ועכשיו, בואי למכונית".

הם נכנסו למעלית והיא ניסתה לחלוב ממנו מידע על מי זאת המטורפת ולאן הם נוסעים, אבל הנהג שתק. כשהגיעו למכונית, פתח לה את הדלת האחורית ולפני ששמה לב, תפס אותה ואזק את ידיה מאחורי גבה וכעבור שנייה, שם כיסוי לעינייה.

"אתה דפוק? תשחרר אותי מיד. זאת חטיפה. מה זה? תשחרר אותי", אמרה נירית בבהלה.

"מתוקה, השלב הבא שגבירתי ציוותה עליי לעשות, אם תדברי יותר מדי, הוא לשם לך גאג בפה וחבל. זה גם יכאב לך וגם יחרמן אותי ושנינו נסבול. תשתקי בובה, יותר עדיף".

נירית קיללה אותו בליבה, אך הבינה שהוא רציני ושתקה, מנסה לזכור בראשה כל פניה ועיקול בדרך, ליתר ביטחון. כעבור חצי שעה הרכב נעצר והיא הוצאה מהמכונית, עדיין מכוסת עיניים. הנהג סחב אותה בידה והכניס אותה לאחוזה המפוארת של חניתה. כשהגיע למרכז החדר, הסיר את כיסוי העיניים, פתח את אזיקיה ואז יכלה לראות את החדר המפואר ביותר בו שהתה אי פעם, חדר כזה שרואים רק במגזינים לעיצוב.

מולה ישבה האישה, אך מסיכה כיסתה את עיניה. לא ניתן היה לזהות אותה, עד ששמעה את צחוקה המתגלגל. "החור שלי התאמץ מאד להראות זוועה. את ממש פאתטית לפעמים, חור. סטפן, תפשיט אותה". הנהג ניגש אליה בשמחה ופשט את בגדיה, למרות התנגדותה. כעת עמדה עירומה מול האישה הנוראית הזאת, שנכנסה בסערה לחייה ועומדת להרוס אותם, בדרך זו או אחרת.

"החור שלי יפה גם מקרוב", אמרה האישה בקול קר והתקרבה אליה.

"תתרחקי ממני, משוגעת", אמרה נירית ועוד לפני ששמה לב מה קורה, ניחתה על פניה סטירה מצלצלת. "זאת הפעם האחרונה שאת מדברת אליי בחוצפה, ברור חור?".

נירית עצרה בכוח את הדמעות. היא לא תיתן למטורפת לראות אותה בוכה. היא תתן לה את התשובה שהיא רוצה והיא תלחם בה עד טיפת הדם האחרונה שלה, ברגע שתבין איך, אבל כרגע, צריך לענות והיא ענתה: "כן, גבירתי".

"יפה, חור, את לומדת מהר וברור שלא אתרחק ממך. את כאן כדי שאתקרב אלייך הכי שאפשר, את כאן כדי שאהיה בך הכי עמוק שאפשר ושאשתמש בך לעינוגי".

נירית שתקה. חניתה החלה לחוג סביבה, ממששת כל חלק בה. כשזזה בחוסר נוחות, חניתה אמרה בשקט מבהיל: "חור לא זז כשגבירתו בודקת אותו. עמדי ברגליים פשוקות, ידיים מאחורי העורף ותני לי לבדוק את הצעצוע החדש שלי".

נירית שתקה ושוב ניחתה סטירה על פרצופה, סטירה כל כך חזקה שהקפיצה אותה והוציאה מפיה "איייי" יבבני. "עוד לא למדת להגיד 'כן, גבירתי?' ", שאלה חניתה. "אין דבר חור, היום תלמדי לא לטעות וכמה כואב כשטועים".

חניתה משכה בקולר, שנירית לא העזה לשכוח לענוד. במשיכה, הורידה את נירית לרגלייה, הניחה את כף רגלה הנעולה בסנדלי סטילטו על ברכייה של נירית ואמרה: "זה מקומך, חור, לרגלי גבירתך ועכשיו, אבדוק את החורים של החור שלי". היא משכה בשיערה של נירית, עד שפיה של זאת נפער ובבת אחת החדירה שתי אצבעות עמוק פנימה, עד שנירית כמעט נחנקה. "נצטרך לעבוד על זה, חור, הגרון שלך עוד לא יודע להיות חור מכיל וראוי לגבירתו".

חניתה נשמה את הרגע. כמה שציפתה לרגע הזה בו נירית תהיה לרגלייה, בו תתחיל לאלף אותה, עד שתהפוך אותה לכלבתה הנאמנה, כמה שהיא עומדת להנות מכל שנייה. כמה שהיא נהנית כבר.
"המשחק התחיל", חשבה בליבה, חייכה חיוך רחב ואמרה "ועכשיו, בואי נבדוק אם לא שכחת את הביצים הסיניות החמודות, שקניתי לך".

נירית דווקא שכחה.