רצה עם זאבים

שבוע וחצי הדמעות שלי התאפקו
והייתי חזקה והייתי תומכת והייתי יציבה
והייתי בשבילה וידעתי שאסור לי לבכות,
כי הדמעות יציפו בי את כל מה שהודחק
ולא אוכל להיות כל אלה וכל מה שחזרתי להיות,
מאז שאני איתך.

ואז נפגשנו
ועשית לי אהבה
ועשיתי לך,
בעוצמה.
בכל כך הרבה עוצמה.
ואחר כך חיבקת אותי,
כירבלת אותי אלייך
וקראת לי "ילדונת שלי"
וזה הספיק.
הכל יצא.
הן זרמו כשהגב שלי מופנה אליך
ואחר כך אל בית שחיך.
ולרגע, נתתי לעצמי
להיות כל כך נזקקת,
כל כך חשופה
וכבר מזמן, שלך.

והבוקר, נפגשתי עם חברה,
חברה של שנים,
לא משהו קבוע, לא משהו מחייב,
חברה שנפגשים איתה פעם ב..
וזה תמיד הכי קרוב שיש,
והיא סיפרה משהו
וכל מה שרציתי זה לחבק אותה,
לכרבל אותה,
לעטוף אותה,
לנשק אותה,
לזיין אותה,
לקחת אותה,
לשייך אותה,
לאהוב אותה
אז - התחלתי איתה.
בפעם הראשונה אחרי שנים,
למרות שהיו שם גם בעבר פלירטוטים,
וטיזינג וכמה וכמה מגעים,
נפרדתי ממנה ושלחתי לה הודעה,
שאני רוצה אותה ושבפעם הבאה - אני עומדת לנשק אותה.
והיא ענתה. ואני רוצה אותה. מאד רוצה אותה.
ושוב נזכרתי בשיר ששרתי לך:
"ורק האהבה קרבה אותי לחיים/ ורק איתך יכולתי להתקרב לאהבה".
ואין פואנטה, אולי שוב-תודה.