רצה עם זאבים

מצעד הגאווה מתקיים כאן, ממש מתחת לבית שלי, חגיגה של חופש, הצהרת נוכחות וזכויות, משהו שקשור אליי, אבל למעשה, לא באופן ישיר.
אני אוהבת גם נשים. אני יודעת את זה וחווה את זה, כבר ארבע-עשרה שנים, אבל אני לא לסבית. אני לא עונה לאף אחת מהגדרות המגזר, אפילו לא פאמית. במראה אני נשית, כשאני מזיינת, אני אוהבת בעיקר להיות המובילה, הלוקחת, אפילו גברית. אני דו מינית, אבל אני לא אוהבת אנשים לפי מינם, אלא לפי מהותם, אופיים, נשמתם, יושרם, רוחניותם.

ישבתי איתה בבית קפה. "אני יודעת מתי זה קרה לך", היא אמרה והמשיכה כשראתה את סימן השאלה על פניי, "נו, מתי רצית אותי פתאם לא רק כחברה, אלא כאישה, כמאהבת, כמישהי לאהוב. אני יודעת ואת?".

אני יודעת, ברור שאני זוכרת את השנייה בה אהבתי החברית כלפיה הפכה לתשוקה. זה היה כשהיא סיפרה לי משהו מרגש עד דמעות על ילדותה. משהו שלא סיפרה לי בשתיים עשרה שנות הכרותנו.

היא מחייכת ואומרת "אני רואה שאת נזכרת ואת מבינה? זה קרה בדיוק כשהעליתי בך רגשות אמהיים. אני כבר מכירה אותך. רצית לכרבל אותי, רצית להגן עליי ואז רצית לחבק אותי ומשם לנשק אותי ומשם כבר רצית לזיין אותי ולשלוט בי ואת מבינה? אני לא רוצה שזה יהיה לך משם".

אני שואלת אותה מה זה משנה מאיפה זה. העיקר שזה שם, שיש תשוקה, שהיא הדדית, שיש מה שמעבר לתשוקה, שאני רוצה אותה.

"לא, אז בואי נעשה פוס ונתחיל מההתחלה", היא אומרת בחיוך, "תרצי אותי כך, כמו שאני, חזקה, עוקצנית קצת, קשוחה, אני, זאתי שהחיים לא מצליחים להזיז. את זה שאני אמא ושורדת ועובדת ולבד, את הראש שלי, את כל המסביב, לא רוצה שתאהבי אותי כי פתאם הייתי חלשה, רוצה שתפנטזי לא רק על איך לקחת אותי, אלא שאנחנו גם סתם מזדיינות, ביחד, אחת את השנייה".

"אבל בכלל לא ראיתי בך חלשה, להפך, פתאם ראיתי את העוצמה שבך. אני מכירה אותה מהמון פרטים טכניים עלייך ומהרבה שיחות בהווה, אבל כששמעתי עלייך כילדה, פתאם הבנתי מאיפה העוצמה הזאת וכן, זה ריגש אותי ואני יכולה להתרגש גם מאיך שהיית וגם ממי שאת עכשיו, זה לא סותר ולהזדיין? מתי שאת רוצה, אבל את יודעת שאת רוצה בדיוק מה שאני רוצה, שאת אוהבת בדיוק את המקומות שאני רוצה לקחת אותך אליהם עוד ועוד".

היא משחקת בתלתליה השחורים, היפים, פניה מצביעות על כך שהיא מוטרדת ולבסוף היא אומרת, כמעט בנימה מאשימה: "את אוהבת את זה שהייתי ילדונת. זה מה שאת אוהבת, ילדונות ואני, תראי אותי, לא נשאר בי כלום מהילדה ההיא. אני רק האישה הקשה שהפכתי להיות".

אני מביטה בה וכל מה שאני רוצה זה לחבק אותה אליי עכשיו. את האישה הקשה והילדה שמסתתרת בתוכה, זאת שגם אם היא לא רואה, אני רואה בכל מילה ובכל תנועה והיא צודקת, משם רציתי אותה ומה זה משנה בכלל?

כי לאהוב אשה זה לאהוב את כולה, את הילדה שבה, את האישה, את הניזקקת והקשוחה, את השורדת והמשתקמת, את הנשמה שלה ואת הגוף שלה, זה לאהוב לשמוע אותה גונחת, לאהוב להביא אותה לגבהים, לחדור לתוכה באגרוף סגור, שנכנס לה עד הרחם ומלטף אותו מבפנים, זה להכנס לה ללב וללטף לה את החדרים, זה שהאצבעות שלי בפה שלה, בכוס שלה, בישבן שלה, כובשות כל פיסה שהיתה רק שלה ומשייכות אותה אליי, זה ללקק את הפיטמה שלה, את הזיעה שלה, זה ללטף את הלשון שלה ואז לזיין אותה בלשוני, למשוך לה בשיער ולהוריד אותה אל בין רגליי, זה להצליף בישבנה ולהתענג מהעונג שהיא מפיקה מהכאב שלי, לסובב לה את הפיטמות ולשמוע אותה גונחת מכאב מהול בעונג, מגירה את נוזליה על סדינים צחורים, דגלים לבנים של כניעה. זה לחדור אליה בכל אביזר אפשרי ולחוש את ההשתייכות שלה, זה לאהוב את הראש שלה, הגוף שלה והנשמה שלה, לבטוח ביושר שלה, בנאמנות שלה, להכיר את העבר שלה, להעצים את ההווה שלה ולהאמין בעתיד שלה, זה מה שזה בשבילי, לאהוב אישה. ואוף, כמה שאני אוהבת נשים:) (מסויימות, ברור שמסויימות).