רצה עם זאבים

במשך עשר שנים רצתי לכאן לכתוב על כל התפתחות בחיי- כל הטוב והרע, כל פנטזיה, הגיג ואירוע. הייתי מכורה ולא פעם, חלק מהדברים במציאות שלי, התרחשו תוך ידיעה שאכתוב עליהם והושפעו מכך. הכלוב היה בית ומקור השראה והמקום היחיד בו יכולתי גם להיות אני עד הסוף ובו בזמן, לא להיות מה שלא רציתי.

השנה הזאת היתה המטלטלת בחיי. חוויתי בה תהומות של כאב, ייאוש ואובדן אמון בעצמי, בבני אדם ובאהבה וזכיתי מחדש באהבות גדולות, באמון בבני אדם ובעיקר- באמון בעצמי ובמי שאני. התנתקתי מעולם השליטה הקהילתי, אך חוויתי את עצמי כחלק מעולם השליטה-יותר מתמיד.

לפני כמה חודשים, שמתי לב לכך שאני מצנזרת את הכתיבה על הטוב בחיי. בלוג הוא כמו חברה טובה, רק כשאת יכולה לשתף אותה בכל ולדעת שהיא תפרגן לך על הטוב, בדיוק כשם שתמחה לך דמעה כשרע - החברות מוצלחת ומפרה. כשאת לא יכולה לספר על הטוב, החברות הגיעה לקיצה או לפחות זקוקה לפסק זמן להתרעננות. כך חשתי שקרה לי עם הבלוג. החברות ארוכת השנים הזאת היתה זקוקה להתרעננות ועדיין זקוקה לכך. את הטוב בחיי לקחתי למקומות אינטימיים יותר ובלי להצהיר הצהרות שלא אוכל לעמוד בהן, פשוט התרחקתי קצת, בידיעה שיגיע יום ואחזור.

ובכל זאת, יש כאן אנשים שיקרים ללבי ותמיד יהיו. אתם יודעים מי אתם, נכון? אנשים שאני מעריכה, אוהבת או סתם מחבבת מאד והיו ידידיי או חבריי במשך שנים. לכולכם אני רוצה לאחל קודם כל לעולם לא לשכוח מי אתם, שתחוו אהבה מלאה באמון הדדי, כבוד הדדי וסקס מדהים והגשמה עצמית בכל תחום שתבחרו. ושתי קלישאות, אך כל כך אמיתיות עבורי: עשו אהבה - לא מלחמה ו"כל יום ללא חיוך הוא יום מבוזבז" (צ'ארלי צ'פלין).

שנה טובה ומאושרת ואני בטח אשוב באיזה קריז טוב או רע.

* וכמעט שכחתי - אנא אל תשלחו לי הודעות בפרטי - אני לא מתחברת ולא בודקת. נסו את המסנג'ר או המייל. תודה}{