כבר כמה חודשים שאבא שלי גוסס בתשלומים, כל אשפוז לוקח ממנו עוד משהו מתפקודי גופו וכמה רסיסים מנשמתו.
אומרים לנו להתכונן, שהמצב לא טוב ואני לא יודעת איך להתכונן. איך מתכוננים למותו של אדם כל כך אהוב?
אז אני מקבלת החלטות רפואיות ומסדרת מסמכים, מפנה בגדים וחלקי חיים ומתכוננת לתשלום האחרון, שמועד פרעונו קרוב מתמיד.
לפני כמה שבועות, התחלתי לטפל בניירת מיותרת שלו ולפתע מצאתי צרור מכתבים ששמר. מכתבים ששלחתי לו כילדה, נערה וחיילת, ברכות יום הולדת מכל השנים. הוא שמר הכל-אבא שלי. אהבה של 41 שנים צרורה בצרור עטוף בגומייה, שלא יכולה אלא לתת רמז דק לעוצמת הרגשות שחלקנו יחד כל החיים: אהבה, כאב, כעס, מיליון חיבוקים, גאווה, עטיפה, אמונה.
תמיד הייתי הבת של אבא ועכשיו, אבא שלי גוסס. שנים שאני מטפלת בו ושהוא זקוק לי ותלוי בי ובכל זאת, אני לא מצליחה לדמיין, גם ממרום גילי, חיים בלי אבאל'ה שלי. הוא כבר לא מדבר. מחובר לזונדה ולחמצן ונחנק יחד עם שני אלה. אני מביטה בו סובל כל כך וכמעט רוצה לנתק הכל בעצמי. אנחנו כבר לא מתפללים לריפוי, רק שהסבל שלו ייגמר- שייגמר כבר הסבל. וכשייגמר-אבא שלי יהיה במקום טוב יותר. אולי.
חודשים שלא כתבתי כאן, כי כבר לא הרגשתי בבית. עכשיו, צמודה לטלפון וקופצת מכל צלצול שאולי ייבשר את הבשורה המרה - אני יכולה לכתוב רק כאן.
לפני 13 שנים. 1 באפריל 2011 בשעה 3:24
