היום הרופא קרא לי לחדרו. "אנחנו צריכים לנהל שיחה חשובה. אבא שלך סובל מאד. הוא כבר לא יבריא. אני רוצה להתחיל לתת לו מורפיום ואני רוצה שתביני את המשמעות של המורפיום לאדם עם קשיי נשימה כמו שלו".
הבנתי. אני מבינה. אישרתי. עכשיו מתחילה הספירה לאחור ולמרות שאני יודעת שקיבלתי את ההחלטה הטובה ביותר עבורו, הלב שלי נקרע לפיסות קטנטנות.
הלכתי לחדרו, הוא ישן, כפי שהוא עושה רב הזמן והוא נראה כל כך קטן וחלש. חיבקתי אותו, נישקתי אותו, סיפרתי לו עד כמה אני אוהבת אותו וכמה אני מודה לו על שהיה כזה אבא אוהב ומדהים ונפרדתי ממנו, מבטיחה לו שזה בסדר, שהוא יכול להיות חופשי, שאני אהיה בסדר, שאני שומרת עליי ועל הילדים גם בשבילו, שאנחנו מוקפים באהבה ובאנשים שדואגים לנו ושהוא תמיד ישאר איתנו.
בדרך הביתה, כשירדתי מהמונית, אמא אחת חלפה על פניי עם תינוקה ושרה לו "לאבא שלי יש סולם-מגיע הוא עד השמיים". התחלתי לבכות. אני עדיין בוכה ותכף הילדים יחזרו ואני אחזיק את הדמעות חזק בלב, אבל עד אז, אני חייבת לכתוב.
ואני לא יודעת למה דווקא את זה ודווקא עכשיו אני חייבת לכתוב כאן, דווקא כאן, אבל אני חייבת ואין באמת מה לומר ומה להגיב, אז אל. תודה שקראתם-זה מספיק.
לפני 13 שנים. 3 באפריל 2011 בשעה 14:28
