רצה עם זאבים

זה היה אחד השבועות הקשים והכואבים בחיי ובכל זאת, היה בו קסם מיוחד וגילויים שניתן להבחין בהם רק בסיטואציה כ"כ בלתי אפשרית.
ראיתי כמה המשפחה שלי יותר גדולה ממה שחשבתי וכמה כולם נמצאים שם עם חיבוק ענק ועוטף עבורי,
כמה החברים שלי מלאי אהבה ועד כמה הם נמצאים שם בשבילי בטוב וברע, בפיזי וברגשי,
כמה המדהימה שלי עוד יותר מדהימה ממה שאני כבר יודעת וכמה נפלא לדעת שבין כל הכאב הזה יש אותה, להשען עליה, כפי שהיא יכולה להשען עליי
ולדעת שהיא שם בשבילי, עם כל הלב הענק שלה.
למדתי שאני מסוגלת לבכות ולהתגלגל מצחוק סימולטנית, להרגיש שהלב שלי קרוע לפיסות והכי שלם שהיה, לאהוב ולהתגעגע. כבר להתגעגע, כל כך להתגעגע אליו ולשמוע עליו המון דברים שבכלל לא ידעתי. ללמוד איך הוא היה כאדם ולא רק כאבא.

היום קמנו מהשבעה ויצאתי לטייל קצת, לנשום אוויר. זה היה מוקדם מדי, כל מודעה של מחאת הרופאים הזכירה לי אותו, כל פרח, בכלל-הכל.
חזרתי הביתה בוכה ועם תחושה של גוף ללא עור-הכי חשוף שיש. מתישהו זה ירגע, אני מבטיחה לעצמי ובדרך- יש גם הקלה, הקלה כזאת שלא נעים להודות בה. הקלה בשבילו, אבל גם בשבילי. יש לי כל כך הרבה למה לצפות.