חניתה נשמה את הרגע. כמה שציפתה לרגע הזה בו נירית תהיה לרגלייה, בו תתחיל לאלף אותה, עד שתהפוך אותה לכלבתה הנאמנה, כמה שהיא עומדת להנות מכל שנייה. כמה שהיא נהנית כבר. "המשחק התחיל", חשבה בליבה, חייכה חיוך רחב ואמרה "ועכשיו, בואי נבדוק אם לא שכחת את הביצים הסיניות החמודות, שקניתי לך".
נירית דווקא שכחה.
רגליה של נירית היו פשוקות והיא התחילה להסביר לחניתה מדע שכחה לבצע את פקודתה. "תסתמי חור, לא קיבלת רשות לדבר", אמרה חניתה, "מרגע זה את צריכה לבקש רשות לפנות לגברתך ובשאר הזמן פשוט לסתום ולבצע פקודות. ברור חור?"
"כן, גבירתי", ענתה נירית, מתאפקת לא לקלל בכל שפה שהיא מכירה. "אמרתי שאני הולכת לבדוק אם שכחת, לא ביקשתי שתספרי לי אם שכחת, חור", ענתה חניתה והחדירה במהירות אצבע לכוס של נירית. "גם שכחת וגם יבשה, איזה חור לא שימושי ולא צייתן את", הוסיפה חניתה במבט לא מרוצה ואז התעשתה וחייכה, "לא נורא חור מתוק שלי, בשביל זה אני כאן, כדי לחנך אותך להיות החור הכי צייתן והכי רטוב שראית אי פעם".
"חתיכת כלבה!", התפרצה נירית בלי יכולת לשלוט בעצמה. חניתה צחקה צחוק עמוק, כמעט מפחיד ואמרה "יותר ממה שאת מדמיינת, חור, הרבה יותר ממה שאת מדמיינת. בואי אראה לך כמה אני כלבה. החור שלי ילמד לרעוד מפחד מגבירתו. את כמעט תשתיני בתחתונים מפחד, רק כשתשמעי את עקבי נעליי מתקרבים".
נירית התחילה לפחד באמת כשראתה את חניתה לוחצת על שלט מסתורי. מהתקרה התחיל להשתלשל מתקן מוזר. מוט ברזל, מחובר בשרשראות ברזל חזקות היורדות מהתקרה, בכל צד שלו אזיק עור עבה. מהמוט ירדו עוד שתי שרשראות, שהתחברו למוט נוסף עם שני אזיקים. מה זה מכשיר העינויים הזה?
"סטפן, דרלינג, תעקוד לי אותה", ציוותה חניתה על העבד שלה, שהזדרז לבצע את פקודתה ולקחת את נירית למכשיר. נירית בעטה בו ונלחמה בכל כוחה. הוא הביט בגבירתו והיא רק הנהנה בראשה. סטפן סטר לנירית בעוצמה, עד שצרחה "אייייייייייי", שלא הכירה שיש בה. "תבקשי סליחה מגבירתנו, מהר או שאסטור לך שוב", אמר לה, "סליחה גבירתנו", ענתה נירית בטון מזלזל. סטפן הביט שוב בגבירתו וביקש אישור בעיניה. "אין צורך כלב שלי, היא תכף תלמד להיות מנומסת". סטפן הצמיד בכעס את האזיקים, עד שנירית לא יכלה לזוז ופינה את המקום לגבירתו. "ארצה", היא אמרה לו ופנתה לטפל בנירית בזמן שהוא נעמד על ברכיו לרגליה.
חניתה לחצה שוב על השלט ומן התקרה ירדה הספרייה האהובה עליה, ספריית השוטים והאביזרים. "לפעמים אני ממש אוהבת להיות מיליונרית", צחקה בליבה.
לספריית העץ השחורה הוצמדו מתלים ומהדקים עם שוטים בשלל גדלים וצורות. מתחתם היו מגירות קטנות שהכילו אביזרים שונים כמו קולרים, מצבטי פיטמות, משקולות, מחטים ועד. חניתה הביטה על כל המבחר ובחרה בקולר עבה מאד ובקלאפר עשוי עור בצידו האחד וציפוי קטיפה סגול, בצדו השני. בנוסף, בחרה במפשק רגליים מעץ. "סטפן, המפשק", פקדה והוא מיהר לקום להפריד את רגליה של נירית ולסוגרן באזיקים, כך שלא תוכל לסגור אותן.
"כלב טוב, ארצה", אמרה חניתה והצמידה את הקולר לצווארה של נירית. "שלא תתלהבי חור, את עוד לא בדרגת כלבה וזה לא הקולר הקבוע שתקבלי כשתגיעי לדרגה הזו, זה רק קולר אימונים לשפחות". נירית הקשיבה לכל מילה באימה, עדיין מנסה לחשוב איך לצאת מהסיוט הזה, כשהקלאפר פגש את ישבנה לראשונה והקפיץ אותה מכאב. היא לא תתן לה את העונג היא לא תצעק. היא תתאפק גם אם יתהפך העולם.
"תתחילי לספור, חור", אמרה גבירתה והוסיפה, "תספרי ותודי לי על כך שאני מחנכת אותך. אם לא תודי או לא תספרי, התמונות יפורסמו. אם תהיי לא מנומסת, התמונות יפורסמו. אם תהיי לא צייתנית לגמרי, את תענשי כל כך חזק שתשכחי מאיפה באת, זה ברור חור?", "כן, גבירתי", ענתה נירית, מרגישה איך למילים יש טעם של וואסבי, מנסה לא לבכות מכעס. "אחת גבירתי, תודה שאת מחנכת אותי", ספרה וצייתה, מנסה לשוות לקולה קור ואדישות, ללא הצלחה. זה כאב וככל שההצלפות התרבו, זה כאב יותר ויותר והקשה עליה לא לצעוק. היא נלחמה בכל כוחה, "אאאא עשרים גבירתי, תודה שאת מחנכת אותי". המילים חדרו למוחה יחד עם הכאב "גבירתי", מחנכת", "תודה", זה לא שהיא אוהבת את זה, זה סתם אדרנלין שעושה את זה מרגש. זה לא שהיא מתחרמנת מהשוט או מהמילים, או מהכלבה, זה רק שהצד של הקטיפה די נעים והצד של העור ממריץ את הדם וכן, זה כואב, אפילו מאד, אבל, למה היא לא רוצה פתאם שזה ייפסק?
"התחממת מספיק, חור", אמרה חניתה, "הגיע הזמן לקצת כאב". "קצת כאב?? היא מופרעת?? מה זה היה עכשיו אם עכשיו מתחיל הקצת כאב?", חשבה נירית בליבה. חניתה ניגשה למגירת המצבטים והוציאה חבילת אטבי כביסה. "וואלה יופי, הכינותי בעצמי", חשבה נירית במעט הציניות שעוד נותרה לה, "מה המטורפת הולכת לעשות עם אטבי כביסה? לתלות אותה לייבוש?". חניתה ניגשה אליה ואמרה "עכשיו אני אקשט קצת את החור שלי ואז אמשיך להכאיב לך, אל תדאגי חור מתוק". לנירית התחשק לרגע לאסוף הרבה רוק בפיה ולירוק בפרצופה של האישה הרעה הזאת, אבל היא התאפקה. היא אמרה לעצמה שזה כדי לא לקבל עונש חזק יותר, אבל עמוק בתוכה ידעה שמתגנבת אליה יראת כבוד לחניתה, פחד אמיתי ואולי אפילו למעלה מכך. התרגשות? התרגשות טובה? לא. היא לא משוגעת. זה לא זה.
חניתה החלה להצמיד אטב אחר אטב לחזה הזקוף של נירית, שנרעד מכל מגע. תחילה הפיטמות ולאחר מכן אטבים מסביב לכל שד. זה כאב. היא כל כך רגישה בפיטמה. אחרי שנייה זה כאב קצת פחות והיא נרגעה. חניתה סיימה להביט ביצירתה והיתה מרוצה. עכשיו ירדו עיניה למטה, לכוס של נירית והיא החלה מצמידה גם אליו אטבים. זה כאב. היא רצתה לבקש שחניתה תפסיק, אבל לא רצתה לתת לה את העונג. "יופי, אמרה חניתה, "עכשיו כשהחור שלי מקושט, אפשר להתחיל להנות ממנו". היא לקחה מטקה מחוספסת והחלה להצליף בישבנה המאדים של נירית, שלא יכלה להתאפק יותר והחלה להתחנן לרחמים. "די, אאאאאאיי, בבקשה די, אייייי, זה כואב, אייייי, תפסיקי, בבקשה".
חניתה הביטה בה במבט מצמית, "מה שכחת חור? איך מדברים לגבירתך?". "סליחה-סליחה- אייייי, בבקשה גבירתי, בבקשה די, איייי, אני אהיה טובה, די מספיק, חלאססס הבנו אייי".
"חחהההההה", חניתה צחקה צחוק ארוך ומעונג. "החור שלי מתחיל להבין מה התוצאות של חוסר הצייתנות שלו. החור שלי ילמד כל כך יפה להיות טוב. נכון חור?"
"נכון גבירתי, איייי" ענתה נירית כשהמטקה הכתה בה שוב, הפעם בין ירכיה, כשהיא פוגעת באטב אחד ומעיפה אותו משפתי הכוס שלה תוך צביטה עזה וכואבת.
"בוא כלב", אמרה חניתה ושרקה לכלב שלה, "גבירתך נהיית חרמנית מהחור שלה. תשרת לי בנתיים את כפות הרגליים". סטפן רץ לרגלי גבירתו והחל ללקק אותן. היא התענגה על לשונו והמשיכה להצליף בשפחה החדשה שלה.
הצלפה חזקה - "מה את שלי?", נירית לא ענתה וחטפה הצלפה נוספת, חזקה יותר, מעיפה אטב נוסף, הפעם משדה השמאלי, "אייייי. אני חור גבירי, אני חור".
"נכון, חור, זה מה שאת, החור שלי. מה את תהיי, חור?" - הצלפה על השד הימני.
"השפחה שלך גבירתי, החור שלך, הכלבה שלך, מה שתרצי, איייייייייייייייייייייי".
"בדיוק, חור, בדיוק. עכשיו את מתחילה להיות חור פחות מטופש ויותר מבין. בואי נראה מה ההבנה הזאת עושה לך". חניתה הרגישה על רגלה את לשונו של הכלב שלה, מה שלא הפריע לה לשלוח את ידה בעלת הציפורניים הארוכות אל הכוס של נירית. "מממממ... החור שלי התחיל להתרטב, בסוף את עוד תהיי חור שימושי. חור טוב של גבירתו. חור מענג". עם כל מילה שלה היא דחפה את האצבע עמוק יותר, עד שדפקה את נירית באצבעותיה. נירית ניסתה לחשוב על היטלר ועל מצרים העתיקה, אבל כלום לא עזר, הכאב הזה עשה לה טוב. היא נרטבה. היא לא תודה בזה בחיים, אבל היא רצתה שהאצבעות של גבירתה ישארו בתוכה ולא יפסיקו לדפוק אותה לעולם. הישבן החם, החזה השורף והאצבעות הדופקות, הכל היה יותר מדי, מציף מדי, מטלטל ולמה הגוף הזה בוגד בה? איך הוא מעז להנות?"
"כן חור, בדיוק ככה, תרטיבי בשביל גבירתך", אמרה חניתה ושלחה את סטפן להביא ויברטור מהמגירה.
