חושך בחוץ ואני נתקפת געגוע. יודעת שאתה עדיין במשרד. לילה לבן מסוג אחר. ניירות, יצירתיות, כאבי ראש, עייפות שמציפה אותך וחונקת לך את הנשימה.
חושבת כמה המרחק קצר ביני לבינך ואיך זה שרק סגרנו את הטלפון ואני כבר רעבה. "אהבה זה געגוע בהווה", קראתי איזה סטטוס בפייסבוק וחשבתי עלייך לידי.
בהחלטה של רגע אני מתלבשת, טיפונת איפור, תיק אביזרים ואני בדרך אלייך.
אתה לא יודע דבר. מתקשר אליי ולא יודע שאני לא בבית. "התגעגעתי. הייתי חייב לשמוע אותך שוב". אני שומעת את המילים ויודעת שתכף נוכל לחזור לנשום אחד את השני.
השומר בבניין באיזה סיבוב בדיקה, אני ממהרת להכנס פנימה בגניבה. ממשיכה לדבר איתך כאילו כלום.
"אז מה את עושה עכשיו, מה את לובשת גבירתי?", אתה שואל.
"אני מכינה לי ארוחת ערב ולובשת שמלה שחורה, נעלי עקב, בלי תחתונים".
"כל זה בשביל ארוחת ערב? לקנא גבירתי?"
-"לא, רק אם אתה מקנא בעצמך".
אתה מתבלבל ולא מבין, אבל לפתע אני עומדת מולך, במשרד ומצהירה "מותק, אתה הארוחה".
אתה מחייך אליי, את החיוך הנפלא הזה שלך, החיוך שגורם לי לחשוב מיד על המינוי שהענקתי לך כעבד האושר שלי.
"בוא", אני אומרת לך ולוקחת אותך, בלי לדעת לאן. מחפשת משרד עם דלת אטומה, כבר אמרתי לי שנשארת לבד במשרד, אבל כל הדלתות שקופות. שיהיה.
"החדר הימני שלי", אתה רומז לי ואני מושכת אותך אליו.
בא לי לנשק אותך, אבל עוד לא. ממש עוד קצת.
אני מתיישבת על השולחן שלך, תופסת אותך בצוואר, מקרבת אליי ואז מורידה אותך למטה. "תברך אותי לשלום כמו שלימדתי אותך". אתה יורד אפיים ארצה ומנשק לכפות רגליי. עכשיו אני מרוצה. "בוא עבד שלי, אני מאד רעבה הלילה, הזמן שלנו קצר ואין לי כוח לעבוד קשה. תפשיל מכנסיים ותישען על השולחן".
אתה מביט בי במבט הכי מבוייש שראיתי, הכי מפוחד, הכי מתחנן : "גבירתי?"
"אמרתי להפשיל ולהסתובב", אני עונה לך בקור. אתה מציית. אתה שונא את הקור. אתה רוצה להלחם ולכעוס ולהעלב ולברוח לתוך עצמך, אבל אתה לא עושה את כל אלה.
במקום זה, אתה מפשיל את מכנסייך ותחתונייך, מרגיש את הישבן שלך חשוף, את הזין שלך שוכב מבוייש. לא, זה לא נעים לך, זה לא סקסי, אתה רוצה את החום שלי וליטוף ושאומר לך כמה אני אוהבת, אתה לא סובל שאני ככה, אתה מרגיש נטוש ובודד ולא שמור. אתה כועס עליי מאד, אבל אתה לא תאכזב.
היד שלי מסתובבת לך על התחת, מלטפת, צובטת, בודקת "תחת יפה שלי", אני אומרת, עדיין בקור. "של מי התחת הזה, עבד?".
"שלך גבירתי", אתה עונה, אך לא בהכנעה, בטון מעוצבן, שאדע, שארגיש.
"ומה אתה שלי עבד, מה אמרתי שאתה שלי היום?", אני מקשה.
"חור גבירתי, אני החור שלך היום", אתה אומר כאילו הכנסתי אותך למצב אוטומט ואתה מדקלם משהו שאין לך קשר אליו.
"נכון חור. גבירתך הגיעה עד אלייך כדי למלא את החור שלה. תראה כמה אני נדיבה כלפייך, חור קטן"
"תודה, גבירתי", אתה אומר ובקול שלך גם תודה אמיתית וגם כעס.
"בבקשה חור ועכשיו תהיה טוב. תתכופף לשולחן ותפשק את הישבן שלך בשבילי. אני הולכת למלא אותך".
"גבירתי, אפשר בבקשה לבקש משהו לפני?", אתה שואל, רגיל שאני עונה לך תמיד בחיוב.
"לא הלילה חור, לא הלילה. נגמרו הבקשות, נגמרו התחנונים, נגמרה ההתחשבות. הלילה אני לוקחת לך את התחת. תתכופף ותפשק".
אני מוציאה את נוזל הסיכוך, מורחת על אצבעי כפות נדיבה. מעלה את השמלה, מורחת על הסטראפון שלי כמות נדיבה נוספת.
"תנשום עבד, תכווץ זק ותשחרר", אני מצווה ומכוונת את הסטראפון לפתחך. אתה מבצע, בחוסר נוחות, בבושה, בתחושה מושפלת משהו, בהמון כעס. פותח את הישבן שלך מולי, עומד לתת את עצמך כפי שלא נתת וכועס.
אני מתחילה לחדור אלייך לאטטט לאטטטט. אתה גונח ומבקש שאפסיק. "רק אם תגיד את מילת הביטחון שלך עבד, לא שנייה לפני", אני אומרת וממשיכה לחדור. אתה צורח ואני מפסיקה. "ששששש, תכף זה יהיה בסדר עבד, תכווץ, תשחרר, תלחץ החוצה כמו לקקי. אל תדאג, לא יצא כלום". אתה כן דואג, אבל מבצע, כואב לך, אתה רוצה לבכות, אבל לא, אתה כועס מכדי לתת לי את זה, איפה האישה שאוהבת אותך, למה היא מתחלפת עם האישה הרעה הזאת?
אתה נרגע ואני ממשיכה לאט לאט, עד שכל האיבר הסגול שלי ממלא אותך. כואב לך, בא לך לבכות, אתה מרגיש מלא מדי, קרוע, משופד ואתה מרגיש כאילו עוד שנייה יצא לך קקי ואתה מתחנן שאפסיק, מתחנן, כמעט היסטרי, אבל אני לא מוותרת לך הפעם. זה לא בריא לך. אני מצליפה לך בתחת ואומרת "די עם ההיסטריה, חור, אתה לא חושב שאוותר לך נכון? בשביל מה אתה פה, תזכיר לי, מה אתה שלי?
"חור שלך, גבירתי", אתה אומר וההיסטריה מתחילה להרגע. עוד כואב לך ולא נעים, אבל פחות ואני לא זזה. אני מחכה.
"עכשיו החור שלי יזוז במקומי", אני אומרת, "תזוז על הזין הסגול שלי, חור"
"גבירתי, בבקשה, זה כואב, בבקשה אל תכריחי אותי, אני לא יכול יותר", אתה מפציר בי.
"אתה יכול ואתה תזוז כי אתה החור שלי והחור שלי ימלא את תפקידו ויענג את גבירתו ואם כואב, שיכאב, תספוג את הכאב הזה בשבילי. ברור חור?", אני שואלת
"כן גבירתי", אתה אומר ומתחיל לזוז לאט, לשפד את עצמך על הסטראפון שלי. זה כואב לך, זה לא נעים, אבל אתה מצליח ומרגיש תחושת הישג, אתה מצליח בשבילי, למעני, אפילו שאתה לא נהנה, רק כי זה מה שטוב לי, אני בתוכך. אתה שלי, כל כך שלי וככל אתה חושב על זה יותר, אתה נרגע יותר ומשתחרר ולפתע זה טיפה נעים בתוך כל הכאב ואתה מתחיל לזוז קצת יותר וקצת יותר ואני מצטרפת וזזה בתוכך קצת יותר חזק וקצת יותר ופתאם אתה נהנה ואני מפסיקה.
"למה הפסקת גבירתי?", אתה שואל.
"כי לא ביקשת"
"ביקשתי מה? את הרי רוצה את זה"
"זה נכון, אבל עכשיו גם אתה רוצה, נכון עבד, אז אם תרצה שמשיך תצטרך לבקש יפה"
"אבל אני מתבייש גבירתי, כל כך מתבייש"
"אין בעיה, אני אשאר כך, עד שתתן לי גם את הבושה שלך, כי כל מה ששלך שלי. גם הבושה".
"כן גבירתי", אתה עונה, "בבקשה בבקשה"
"בבקשה מה עבד שלי?"
"בבקשה תזייני אותי בתחת"
ואני נעתרת לך. חודרת אליך, מזיינת אותך, אוהבת אותך. אתה הכי משופד, הכי שייך, הכי מוכל. הכי אהוב. זהו יקר שלי, אתה כבר לא בתול. עכשיו אתה באמת שייך לגבירתך.
אני גומרת, נושכת לך את העורף, אתה צועק ומזיל דמעה, לא גומר. אני יוצאת מתוכך, מסלקת את הסטראפון מהדרך, נותנת לך את הנשיקה ההיא, שחיכינו לה כל כך. היית נהדר לי. אני גאה בך. "ארצה", אני אומרת ומסמלת לך על כפות רגליי, "מותר לך עכשיו", אני אומרת וצופה כיצד אתה מאונן על כף רגלי, שייך, בבית ותכף הזרע שלך ילכלכך לי את האצבעות ואתה תנקה כל טיפה של אושר שנתתי לך ותכין את השטח לעונג הבא.
