ביליתי אחה"צ במושב. כמה זוגות חברים, קצת יין, בירה, קצת עראק. כמה גבינות צרפתיות. אנשים נחמדים, שמחים, מפרגנים. הילדים שחו בבריכה ושיחקו תופסת, אני חלצתי נעליים והלכתי יחפה על הדשא, גומעת כל פיסת טבע שאין לי בעיר. שתיתי רק מים והתבוננתי, בודקת היכן ניתן לבנות כאן מרתף, חושבת עליי מוציאה אותך לטיול על 4 בדיוק בגינה הזאת, בחושך, כשכולם ילכו לישון. איזה יופי זה שיש בית מרוחק, כך שאפשר לגרום לך לצעוק ואיש לא ישמע.
חשבתי על כל מה שאני רוצה לספר לך ועוד לא סיפרתי ועל כל מה שאני רוצה לעשות בך ולא עשיתי ושמחתי וצחקתי עם כולם, כאילו כלום. כאילו גם אני אחת מהנשים הנורמליות האלה שמדברות על גידול ילדים והחלפת מתכונים ועל לאן נסענו בחופשה האחרונה, כאילו לא אפגוש בך בראשון ואצליף בך מאה פעמים בכף ידי, גם אם תצעק ותבכה כאילו אתה לא מסתובב איתי בכל מקום, קשור אליי באזיקים שקופים של התמסרות, כאילו לא היה לי עבד. סתם. אישה שמחה.
וחזרתי הביתה והשכבתי את כולם לישון וגמעתי את השקט וחשבתי על כל מה שאני רוצה לספר לך ולעשות לך ואז חשבתי שמה שאני הכי רוצה זה לשתוק איתך עכשיו. לשתוק ביחד. אני על הספה, רגליי מונחות עלייך. אתה עושה להן מסאז'. אני שותקת. אתה שותק והכל מורגש שם באוויר בינינו ואין צורך במילה. השקט. השקט שלפני הסערה.
