אתה צובר חובות, יש לך כשרון כזה. אתה אוהב לבדוק את הגבולות שלי. אני אוהבת לקבוע לך מחדש את שלך. אז פעם אמרת "אני כאן ואת שם. מה תעשי לי?" ופעם אמרת "אני חופשי" ועוד כל מיני התבטאויות קטנות שמטרתן שאראה לך כמה אתה שייך, כמה החופש שלך אינו שלך עוד. מאחר ובחרת לך גבירה טובת לב ומלאת רחמים, הקשבתי לך היטב והחלטתי לתת לך את מה שאתה צריך כל כך - עונש. גבולות. משטר.
"ניפגש בראשון. אתה תקבל עונש - מאה הצלפות. כשאסיים, אשתמש בך כדי לגמור וכשאגמור אחליט אם בא לי לתת גם לך לגמור. זה תלוי כמובן בעוצמת הגמירה שלי. כשאסיים, אשלח אותך ממני, בלי פרס", הבהרתי לך ימים קודם.
ראשון הגיע, אחרי המתנה ארוכה מדי לשנינו. אתה נכנס. ממלא אחר ההוראות, יורד על ברכייך ומשם לרגליי, מברך אותי לשלום. עבד וגבירתו. "תתפשט", אני מצווה ועונדת לצווארך קולר. לידך אני עונדת צמיד עור, כזה שישאר עלייך מעתה וכל עוד נהיה יחד. מותר לך להוריד אותו רק בבית. אתה טומן את ראשך בחיקי, מריח אותי, כמו כלבלב שהתגעגע לבעליו. אני אוהבת שאתה כך, אבל לא עכשיו, לא היום.
אני עורמת כמה כריות מאחוריי גבי. מתיישבת בנוחות. "בוא הנה", אומרת לך ומסמנת לך לשכב בחיקי. הישבן שלך מורם, חשוף. אני מלטפת אותו, לשה אותו ושואלת: "אתה יודע למה אעניש אותך עכשיו?", "כן, גבירתי", אתה עונה, "היית ילד רע?", אני מקשה. "כן גבירתי, מתחתי את הגבולות ולא ידעתי את מקומי". אני מהנהנת. "נכון. היית ילד רע מאד ועכשיו תענש ואחרי העונש, אתה לא תתחצף יותר, ברור עבד?". "כן גבירתי", אתה אומר ונרעד.
אני שוב מלטפת את ישבנך ואז היד שלי מונפת אל על "עשרים ההצלפות הראשונות יהיו בעוצמה בינונית. אל תספור. תתרכז בלנשום את הכאב שלי", אני מצווה וכף ידי מתחילה לנחות על ישבנך, לחי אחר לחי, בקצב משתנה, במיקום מפתיע. הישבן שלך מאדים. הנשימה שלך נעתקת, אתה מתפתל, גונח קלות ואני מפסיקה.
"ועכשיו עבד, עשרים ההצלפות הבאות יהיו קשות וכואבות יותר. מוכן?". "כן, גבירתי", אתה עונה, בקושי נושם. היד שלי מונפת גבוה יותר, סגור יותר, נוקשה יותר. היא נוחתת על ישבנך בקצב חזק ומהיר. אתה מתפתל חזק, גונח עמוק יותר. אני נהנית ממגע בשרך החשוף, המתחמם. אני אוהבת להעניש אותך, רק תן לי סיבות. בעצם? מי צריך סיבות? אני יכולה להעניש אותך גם סתם אם בא לי.
ושוב. נשימה. הפסקה. אני מלטפת את ישבנך, לשה, צובטת. האצבע שלי עוברת לרקטום שלך. מרטיבה אותו עם חומר סיכה, מסתובבת סביבו, מתחככת בו מבחוץ.
"גבירתי", אתה אומר בתחינה, כאילו מבקש ממני שלא אעשה זאת, שעדיין אינך מוכן. "שתוק עבד, זאת לא החלטה שלך. זה החור שלי. נכון חור? של מי אתה?"
-"שלך גבירתי", אתה עונה והאצבע שלי מתחילה לחדור פנימה. רק קצת. חודרת קצת ויוצאת. תרגיש כמה אתה ריק בלעדיי, חור.
"עשרים ההצלפות הבאות, עבד, יהיו עם כף עץ", אני אומרת ומתחילה להצליף. רואה כמה אתה מתפתל. כואב לך. "הנה ילד, תכף זה נגמר וזה ילמד אותך לא להתחצף שוב לגבירתך, ברור?", אני שואלת. ברור לך. אני מושיטה לך כף רגל. לק שחור, שאתה כל כך אוהב. תחזיק. תתנחם ואני ממשיכה להצליף. אתה גונח וקצת מיבב, אני מרגישה אותך. כמה קשה לך. כמה אתה סופג בשבילי. גם ההצלפות האלה מסתיימות ואני שוב מלטפת, מרגיעה, מנחמת קלות ומוכנה לסיבוב הבא.
"מוכן עבד? ההצלפות הבאות יהיו עם קלאפר". "כן גבירתי", אתה עונה שוב, מיוסר. אני מביאה את הקלאפר היפה שלי, צד מלבד סגול, צד מעור שחור ואכזרי. אתה רועד. אני מכוונת את הקלאפר ומתחילה - ימין אחחחח שמאל אחחחחח ימין אחחחחח ימין אחחחחחחחחחחחחח ימין אחחחחחחחח שמאל-- אאוצ', הישבן שלך מקפץ ממני ולקראתי, מתמסר לקצב, נרתע מההפתעות. אני רואה אותו כך ומתחרמנת. עוד מעט אסיים את העונש ואתענג על עבד האושר שלי. אני אוהבת שאתה גונח מכאב, שאתה סופג את מה שיש לי לתת לך. אני הולכת למקרר ומביאה גוש קרח סגור בפלסטיק. מעבירה על ישבנך. אתה מתחיל להנות מהקור על הישבן הרותח, אבל אני לא סיימתי.
"ועכשיו לפינאלה, עבד שלי. שתי כפות ידיי וזה יכאב יותר מכל שוט ובזמן שכואב לך, תקשיב למילים של השיר המתנגן ברקע ותתחיל להבין", אני אומרת, שמחה שבחרתי רשימת השמעה שאני כל כך אוהבת. שתי ידיים מונפות באוויר ונוחתות ביחד על ישבנייך, בעוצמה הולכת וגוברת. אחתתת שתיייםם
שלושששש. ההצלפות קשות וחזקות. אני מתחילה להרגיש את הבערה בידיי. אני אעלה אותך באש של מה שיש לנו. הבנת? אתה שלי ואתה תהיה צייתן. אתה תהיה מה שאני אגיד וכל מה שאני אגיד אתה תעשה הכי טוב שיש. ההצלפות חזקות כל כך. אתה מחזיק את כף רגלי חזק. אני דוחפת לך את הסטראפון הסגול שלי לפה, תמצוץ. חזק. תלמד להיות הזונה שלי. אתה תהיה הזונה הטובה שלי. תשע עשרה... והגענו למאה. "זהו עבד. העונש שלך הסתיים. עכשיו גבירתך תטפל בך".
אני מורחת את ישבנך במשחה לישבני תינוקות, מעסה, מחדירה לעור. אתה מתרפק על היד שלי, היד שלפני שנייה העניקה לך כל כך הרבה כואב. עכשיו עונג. עכשיו נעים. עכשיו קרוב. הישבן האדום שלך עושה לי את זה. אני מתחרמנת. "עכשיו תהיה הויברטור שלי, עבד", אני מסבירה לך. מושיבה אותך, מתיישבת עלייך. מתענגת עלייך. "לא להעיז לגמור עבד, ברור?", אתה מבין. אתה נושם איתי וזז. "תגיד לי הכל". "אני רוצה אותך. אני צריך אותך. תגמרי בשביל העבד שלך". אני רוכבת והשיר... כל כך מתאים עכשיו
אתה זז חזק עכשיו. מתאמץ להיות הויברטור האנושי המענג שלי. אני גונחת, זזה לצלילי השיר. כן, תכף אקח את ההנאה שלי. אתה מביט בי במט של "אני רוצה לזיין אותך עכשיו ולהראות לך מי הגבר". אני מעיפה לך סטירה ועוד אחת ועוד ועוד והנה. הנה זה בא. הנה אני גומרת ממך. ליטוף אחד. קמה ממך. אתה צריך ללכת. יש לך שיננית. לא גמרת. לא נורא, באת להענש ולא להנות. העיקר שאני גמרתי. שולחת אותך הביתה. בפעם הבאה, אקלף לך את הנשמה. אני מסופקת פיזית, רעבה נפשית וכבר מתגעגעת אלייך. אני אלמד אותך הכל. יש לי זמן. יש לנו זמן.
ברקע מתנגן לו השיר
ואני. אני אוהבת אותך. כך. בכאב ובעונג.
