פתאם נזכרתי בשיר ההוא, שכתבתי לך כשנפרדנו בפעם ההיא. זכרתי כמה כאב לי, כשלא יכולת לעמוד בנו יותר והלכת. איך לרגע לא ידעתי אם יבוא יום ותחזור. היום, אחרי חיפושים, מצאתי עותק של השיר ההוא. אתה זוכר?
איקרוס שיר פרידה
איקרוס, ילד של אור,
איך שרצית לגעת בשמש.
איקרוס, ילד ציפור,
איך שעפת אליה חרש. איקרוס, ילד זהב,
איך לא הבנת שזה יכאב.
איקרוס, ילד נצחי,
השמש שלך היא השמש שלי.
אל תפחד איקרוס, ילדי,
השמש תזרח גם כשאמריא.
(כי אם יש לך מזל, אבל רק אם באמת
אתה עף עוד פעם לפני שאתה מת).
* מוקדש לנר.
ופתאם אני רואה, שכבר אז ראיתי את הילד ואת כל מה שיש כבר היום ואולי זה טוב שחיכינו, כי סופסוף יש בנו בשלות לעוף באמת. אז פשפשתי עוד קצת במה שכתבתי ומצאתי שיר אחד שכתבתי לשניכם, לך ולשפחה שהיתה לי. שיר שנכתב כשארזתי את ביתי הקודם לקראת מעבר דירה ומצאתי את כל הזכרונות משניכם:
לעבור דירה
ארגזי קרטון בשורה,
שוטים נשזרים כזר ורדים.
כמה אהבתם אותם,
כמה אהבתי אתכם.
הנה המכתב מיום ההולדת,
איך הזמנת לי שתיה,
כשעוד הייתי לא מוכרת.
והנה התמונה שלך, ערומה,
קשורה בסרט.
הנה האזיקים,
איך שרציתם לברוח.
הנה המצבטים,
איך שצבטתי לכם בלב.
ארגזי קרטון מתמלאים בכאב.
צוררת את הלילה אתכם על המזח,
אורזת את הטעם, נושמת את הריח.
נרות צבעוניים מושלכים מעל צמיד לרגל,
רציתי לתת לכם אושר, הענקתי לכם סבל.
סטראפ און אחד, שרשראות מברזל ומעור,
איך שידעתי לגרום לכם לבעור.
קלטות כחולות, ויברטור, חבלים,
צרור של שיחות ליד צרור געגועים.
לילה לבן, לילה כחול,
שבתות, חגים וימי חול.
לימונצ'לו, קרח, משימות...
אני מזיעה, אלו לא דמעות.
לא קל לי לעבור דירה,
לא פשוט לי לארוז אהבה שהלכה.
ארגז אחד ריק נשאר פעור,
מה יכנס לקרבו לא ברור. זכרונות חדשים נערמים,
אבל אתם יקיריי -
תמיד תשארו צרורים
בצרור חיי.
***
מדהים לחשוב שכל כך הרבה זמן, אתה איתי, גם כשאינך, בכל מה שעברתי, בכל מה ששמחתי ואהבתי ונשברתי ועליתי ונפלתי, כל הזמן האהבה הזאת שלי כלפייך, נשארה לה באיזה פינה בלב שלי ורק חיכתה לרגע הנכון. כמה טוב שבאת ללא הפחד, עם אמון שהולך ומתחזק. האהבה, היא תיתן לך כנפיים ואני, אני אתן לך את כל מה שחיכה לך כאן תמיד.
