סופסוף דיברנו, אחרי שבוע שלא. רק לכמה דקות. חשבתי שזה ירגיע, אבל זה רק הגביר את הגעגוע ואת הרצון לקחת אותך כאן ועכשיו.
אני חושבת על כל הדברים שאני רוצה לעשות לך ובך, חושבת על כך שכמה ימים לא יספיקו לי להכל, בטח שלא כמה השעות שיהיו לנו.
לחבק. לפני הכל, לחבק אותך חזק אליי, לכווצ'ץ'. שתרגיש את האהבה שלי, את הביטחון שאתה במקום הבטוח שלך: הגבר, הילד והעבד.
להוריד אותך לרגליי, אני על הספה ואתה מתחתיי ואז בצדה השני, להרגיש איך בסוף כל יום אתה עושה לי נעימים, לרגליים עייפות מפארקי שעשועים.
לקשור אותך, לסגור את עינייך, לאטום את אוזנייך, לסגור את פיך בגאג - לקחת ממך את כל החושים, כמעט, להכניס אותך לשקט הזה בו אני אוהבת להשתמש בך.
שקט מוחלט. דממה ואז להחזיר לך חוש אחר חוש ולרכב עלייך כך, כשאני מעניקה לך חוש חדש כל גמירה שלי. בהתחלה תהיה חור, אחר כך ויברטור-הכי משובח, לבסוף אשחרר את ידייך, שתשתמש בהן לענג אותי, לתפוס את ישבניי בזמן שאתה הויברטור הכי מהיר וחזק שיש, להצמיד אותי אלייך, כשאני טסה לתענוגות חדשים מהשימוש בך.
ואז, להפוך אותך, להצליף בך את כאב הגעגוע, עד שיעבור לי, עד שישבנך יתאדם תחת ידיי ויסומן בסימונים שיקח זמן למחות. להחדיר לך אצבע אחת, בעדינות, אצבע שתחדור לתוכך ותיקח את מה ששלי. לגרום לך לגנוח, להפתח, לרצות לתת לי הכל, את כל מה שלא לקחתי עד עכשיו ומכאן אפילו לא אתאר לך, תאר לבד. אבל.. אם תהיה טוב, תקבל מחטים לקינוח ותוכל לטוס שוב בחברת התעופה החביבה עלייך.
שתי דקות שיחה. שבוע געגוע. עוד שמונה ימים עד שאחזור לארץ. אחד אלוהינו שממש אוהב אותי ואותך. מאה מחטים שתקנה ביום ראשון בבית המרקחת.
מילים. מספרים. שעות. ימים. הכל כל כך קטן בהשוואה ל...
היום. עוד קצת.
והתמונה מתוך משחקיית פיראטים בהולנד. כן, גם שם חשבתי עלייך ובסיטואציה הזאת:
