אתה במשרד. כמה ימי עבודה לפני עוד חג. אתה לחוץ. כולם רוצים ממך משהו. אתה רץ מחדר לחדר, באים לחדר שלך, אתה יוצא לפגישה,
עוד טלפון, עוד תביעת תשומת לב. תכף תתפוצץ. אבל אתה לא יכול לאפשר לעצמך. להתרכז-לתפקד-להצליח. כי כך זה. צריך. אין ברירה.
עוד שמונה שעות משרד, שלוש פגישות, חמישה פרויקטיים לניקוי שולחן, שלוש דרמות עם עובדים והנה אתה רואה כבר איך אימון הכושר יתמסמס לו גם היום.
ואני מסמסת. שוב היא מסמסת. מה היא רוצה עכשיו? גבירתך הזאת. היא. רק חזרתם. אתה צריך זמן להתרכז. להבין איפה אתה. מי אתה מולה. אתה רוצה ללמוד. ללמוד אותה וללמוד אותך מולה. קודם הכל היה פשוט. היתה פנטזיה ופנטזיה אפשר לכבות ולהדליק. אבל עכשיו יש מציאות ובמציאות הזאת אתה רוצה אותה מרוצה ממך, גאה בך, אוהבת, קשה איתך, קשוחה ולא מוותרת. שרק לא תתן לך להדרדר כך שוב לתהומות הבריחה שלך. או שתתן לך לגמרי-לברוח, לחופש. אבל מצב הביניים הזה... עד העונש, עד הלקיחה. אין לך כוח אליה עכשיו. לא עכשיו. אתה תגמור את החובות שלך בעבודה וכשתרגע קצת, כשתנשום קצת, אולי כשתאכל, תענה לה. תדבר איתה כמה דקות כדי לתת לה הרגשה שלא ברחת שוב. שתדע שאתה כאן. אתה כאן. אתה באמת רוצה להיות כאן איתה, לרגליה, אבל לא עכשיו. עכשיו אתה חייב להיות הבוס, אחרת הכל יתפרק לך בידיים. היא לא מבינה כמה המעברים האלה קשים לך? כן, זה מחרמן אותך, אבל... היא לא מבינה. אתה חייב לשמור על עצמך. במיוחד עכשיו. במיוחד כי זה כמעט התנפץ לך בפרצוף. במיוחד כי היא רוצה להעניש אותך. נורא. כואב. קשה. ואתה רוצה ומגיע לך. אבל אתה מפחד. מאד.
היא שלחה כבר שלושה אסמסים ולא ענית. תכף היא תתרגז ולא כדאי לך למתוח את החבל. לא עכשיו. אלא אם אתה רוצה לברוח שוב. אתה רוצה לברוח שוב? לא. עוד לא. עוד קצת להשאר. ניסית וזה הרגיש לך בלי אוויר. בלעדיה זה בלי נשימה. אז אתה מביט באסמס האחרון "מתי אתה בין פגישות, עבד?". היא כתבה רק "עבד", בלי "שלי". זה גם מרגיז אותך וגם קצת מחרמן אותך. מציץ ביומן ועונה "בשתיים גבירתי, זה בסדר אם אתקשר רק אז?". היא עונה שאין צורך שתתקשר ומצד אחד הוקל לך ומהצד השני, מה זה אומר? שהיא לא רוצה לדבר איתך? או שפתאם יש לה עניינים אחרים שאינם אתה?
בשתיים אתה אוכל את ארוחת הצהריים שלך. מציץ מדי פעם ללואטספ, אולי היא השאירה הודעה. פתאם הציפצוף הזה "תגיד לשומר למטה בבניין שאני אורחת שלך ושיתן לי לעלות". הלב שלך דופק כמו משוגע. היא באה אלייך לעבודה! היא השתגעה? בעבודה שלך? היום? כולם כאן וגם הבוס והעומס ו..מה היא רוצה?
אתה נותן הוראה לשומר ורץ למעלית לקבל את פניה. לדאוג שהיא לא תדבר עם אף אחד, רק איתך, שאף אחד לא יבין ולא ידע ומה היא רוצה? מה היא רוצה?
כשהמעלית נפתחת היא אומרת 'שלום עבד שלי'. היא לא לוחשת ולא צועקת, אבל לך זה נשמע כמו תרועה. אתה לא מסוגל להגיד 'גבירתי' עכשיו. אתה נאלם. היא אומרת "לשירותים" ונותנת לך לסחוב את התיק הכבד שלה. "אבל..", אתה מתחיל לומר והיא עונה לך "סתום עבד. פשוט תסתום. היתה לך הזדמנות לדבר קודם ושתקת". אתה שותק. לוקח אותה לשירותים. מציץ שאף אחד לא רואה. היא מסמנת לתא של הנכים. אתה נכנס אחריה. היא סוגרת את הדלת אחריכם. אתה מביט בה בלי לזוז. היא סוטרת לך ואומרת "אין כזה דבר לא לענות לאסמס של גבירתך, זה ברור?". "כןן.. גבירתי", אתה עונה ומשפיל מבט. היא מסמנת לך לרדת לרצפה. "תשכב שטיח". אתה מתקפל ונשכב. היא לוחשת "תכף יום כיפור והגיע הזמן שתבקש סליחה כמו שצריך. סליחה אמיתית". היא דורכת לך על הזין. חזק ואחר כך על הפה. כמעט שוברת לך את הפרצוף. אתה מיילל. גונח מכאב לוחש "סליחה, גבירתי, סליחה..". זה לא מספק אותה.
"על הברכיים, פנים לשרותים", היא לוחשת. אתה מתכופף. היא דוחפת את הראש שלך לאסלה בכף רגלה, חזק, עמוק ואז עוזרת עם היד. הפנים שלך טובעות בשירותים ואז היא מרימה "מה רצית לבקש עבד?". "סליחה גבירתי, סליחה..". היא מצווה עלייך להסתובב. אתה יושב עם גב לאסלה. היא מכופפת את ראשך לאחור, נעמדת מעלייך מתיישבת על פיך. "תבקש סליחה בתוך הכוס שלי. כמו שצריך, עד שאגמור, עבד". אתה מלקק חזק ומהר, הכי שליקקת בחייך. היא גומרת והרטיבות שלה מציפה את לשונך ואתה שותה ומלקק ומנקה אותה ואתה מבין שזה מה שאתה רוצה, כל החיים, שהיא תשתמש בך כך ותעשה בך כרצונה, אתה לא רוצה שהיא תתחשב בך, אתה אפילו לא צריך לדעת כל הזמן שהיא אוהבת אותך. אתה צריך לדעת שאתה שלה. רכושה. הצעצוע שלה היא נעמדת בפישוק מעל פיך ומתחילה להשתין על פנייך והמים הצורמים שלה מנקים את חטאייך אט אט או לפחות אתה מקווה שינקו ואתה חושב לעצמך כמה אתה אוהב אותה וכמה אתה שלה ואיך יכולת להיות כזה אידיוט והיא עונה לך, כאילו שמעה את מה שבראש שלך "תפסיק לחשוב עבד. זה לא בריא לך. פשוט תציית ותלמד ותאהב ותסגוד ותהיה שימושי. אני אחשוב על כל השאר ובפעם הבאה שאתה שוקל לא לענות לי, תחשוב אם שוב בא לך לשתות מי אסלה".
היא מוציאה מהתיק שלה מגבת ומנגבת אותך. אתה מבין שהיא חשבה כמה צעדים קדימה ואתה אוהב את זה שסופסוף מצאת את האישה שחושבת קדימה יותר ממך. היא מטפלת בך, מנגבת, מלבישה ואתה במין ספייס של הגמירה שלה והשתן שלה וההבנה שלך ואתה שותק ואתה מקווה שהיא מבינה גם בלי המילים שלך, כמה אתה יודע וכמה אתה מצטער. אתה יורד על ברכייך, מולה, משתחווה ונושק לרגליה, מחזיק את שתיהן ומרגיש את מקומך והדמעות מציפות את פנייך והלב שלך נפתח, כאילו נפתחו שערי שמיים, כאילו היא השופר וכל מה שאתה מצליח לומר זה "סליחה גבירתי, כל כך סליחה. סליחה."
