יש בחגים משהו מאד נוסטלגי. לכל אחד יש את השולחן שהוא רואה בראש כשאומרים "ראש השנה" ואת זוג האופניים שהוא נזכר בהן כשהוא חושב על יום כיפור או לפחות איזה תמונה של אבא צם או אמא מבשלת. אני לא נוסטלגית. לא אוהבת. כל שנה בחיים שלי טובה מקודמתה. ההווה שלי יפה מהעבר, העתיד שלי יהיה יפה מההווה. אני פשוט יודעת.
כל תקופת חגים כזאת, אני לא מסכמת סיכומי עבר. הוא שם וכבר לא חשוב. זה לא שאין לי זכרונות ושאני לא מחטטת בהם, לעתים, גם כשלא צריך. יש. אני משתדלת להשאיר אותם שם, מאחור. לשכוח, לסלוח, לדפדף. לדבר הבא בחיי.
אני מביטה על העתיד כמו על שקית ממתקים שקיבלתי. מה מצפה לי בשנה הזאת? איזה דבר משמח יקרה? מה ירגש אותי? את מי אוהב ומי יאהב אותי? מה יגרום ללב שלי לפרפר בהתרגשות? מה אלמד שלא ידעתי? מה אחווה שעוד לא ניסיתי? הנה זה תכף קורה. משהו משמח. משהו שיגרום לי לצמוח כאדם. לגדול, לפרוח.
אבל, יש אנשים נוסטלגיים, שעושים את זה ממש כמו שצריך. במקרה גיליתי את השיר הזה שלו, "תרנגול כפרות". איש מקסים, שמזכיר לי את אבא שלי. שחסר. מאד חסר, נוסטלגיה או לא.
