רצה עם זאבים

אמסטף היקר שלי כתב את פרקים 1,2 בבלוג שלו:

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=394231&blog_id=75722

 http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=394946&blog_id=75722

ההמשך שלי:

ראש בקיר 3

אדם נותר המום ממה שהתרחש הרגע עם ד"ר מרגלית. האשה רצינית. היא עומדת להיות קשוחה ולהכריח אותו לדבר על מה שעבר, על מה שעובר עליו מאז המקרה ההוא בשכם. היא לא יודעת עם מי היא מתעסקת. ביחידה שלו לימדו אותו להתמודד עם עינויי שבי סורי. אז היא? מצחיקה. כמה סטירות ישברו אותו? היא חושבת שהוא עוד אחד מהפסיכים שלה? הוא יעשה לה בית ספר. מצד שני, הוא כאן להתסכלות וזה אומר שהיא זאת שמחליטה אם ישוחרר או יעבור לאיזה מוסד פסיכיאטרי או אפילו לכלא. הוא ייתן לה הרגשה שהוא מדבר בדיוק על מה שהיא רוצה ושהיא ממש עוזרת לו. מראה לו את האור. משעשע. היא רוצה לשחק? במקרה היא מצאה לעצמה שחקן שח מצטיין.

"מעולה", אמרה ד"ר מרגלית. "בוא נתחיל מההתחלה. אני ד"ר מרגלית הרטלס, פסיכיאטרית קלינית עם התמחות בשוק תראפי. יש לי שיטה ייחודית, שפיתחתי בעשר השנים האחרונות שטוענת, שמה שלא יוצא בשיחה וביפה, יצא באמצעות הגוף ושישנם אנשים, כאלה עם התקפי זעם למשל, שרק טיפול כזה יציל אותם מעצמם. אני מקבלת מהמדינה הסכמה שבשתיקה לטיפול הניסיוני הזה, מפני שאלה שלמעלה מבינים שאם אני לא אטפל בשכמותך, הם יצטרכו לטפל בכמה רוצחים סדרתיים. הכל ברור עד כאן, אדם?"

"ברור, מרגלית", אמר אדם ולא ציפה למכת החשמל על גרונו, שהקפיצה אותו ממקומו. "אממ, זה.. כן", חייכה ד"ר הרטלס, "זה קולר אילוף חשמלי לכלבים. כשתשכח לקרוא לי בכינוי הראוי, אתה תרגיש אותו. כך יקרה גם אם לא תענה לעניין. חבל, לא חייל חמוד שלי?"

"כן, קצת", אמר אדם ולא הבין למה לעזעזאל זה מעמיד לו, "קצת, ד"ר".  היא צחקה. צחוק רם. לא כזה שהתאים לתדמיתה הקשוחה. צחוק משועשע, מלא שמחת חיים, "אתה רואה אדם? קל לרצות אותי. אתה רק צריך לעשות מה שאני רוצה והכל יהיה בסדר, כל מה שאני רוצה".

"רק שלא תרצי דברים גסים", אמר אדם, שוכח לרגע מה צמוד לצווארו. התגובה מיהרה להגיע "אווצצצצ' מטורפת, יה פסיכיתתתתתתתת, זה כאב". הפולס החשמלי היה לא נעים, אבל הוא לוחם. אוקיי, עכשיו המשחק התחיל באמת. הוא יתן לה כל מה שהיא רוצה, אבל אז, הוא ייקח ממנה כל מה שהוא רוצה. הוא לא ירגע עכשיו עד שבהתחלה יצמיד אותה לקיר ויתקע את הלשון שלו עמוק בפה שלה וינשק אותה כמו שלא נישקו אותה בחיים ואז, עד שהיא תהיה רכונה על השולחן, מפושקת ישבן ותתחנן שהוא יתקע אותה בתחת. הוא יראה לה מה זה.

"טוב ד"ר, קלטתי, שוט",הוא השיב לה בחיוך מתרצה, "מה את רוצה שאספר לך? על איך פוצצתי לו את הצורה ולמה? כי ככה. אני מכור לאדרנלין, אני חולה בהתקפי זעם אה ו...אני אוהב דם. מרגיע אותי דם. דם זה יפה, זה טהור. זאת שלווה".

ד"ר הרטלס היתה מרוצה. היא כמעט יכלה לשמוע מה מתרחש בראשו של אדם ומה הוא מתכנן, אבל היא תשתף פעולה. היא תשיג את כל מה שהיא רוצה והוא לא ישיג דבר ממה שהוא רוצה. משחק שחמט מעולה. ובדרך. היא תטפל בו באמת. כשוהא יצא ממנה לא יהיו יותר התקפי זעם.

"מצויין אדם. התקדמנו. אז בוא נתחיל בלהרגיע אותך. בוא נתחיל עם הדם. לך אחריי". היא פתחה את החדר הצמוד. הוא היה בערך בגודל של ארבעה מטרים על ארבעה מטרים. אטום בחומרים סופגי רעשים בצבע שחור. הריצפה כוסתה בשטיח מקיר לקיר בצבע ירוק. אמור להרגיע.

"תתפשט, לא תזדקק לבגדים כאן, אדם", אמרה בטון אדיש. אדם הביט ותהה מה היא הולכת לעשות לו כאן ואיך זה קשור לדם ולמה הוא צריך להיות ערום. אבל הוא לא יראה לה שהוא מתרגש. הוא פשט את בגדיו וקיפל אותם כמו חייל טוב. היא ניגשה לקיר, לחצה על כפתור וארון קטן נשלף החוצה. היא שלפה שוט לאילוף בהמות. וואן טייל. ארוך, שחור ומאיים. "צריך קצת אדרנלין, אדם? אין בעיה יקירי. בוא נדאג להפעיל אותך. בוא נדאג להרגיע אותך עם קצת דם ואחר כך, אחר כך אתה תדבר ואתה תגיד את האמת ולא את מה שאני רוצה לשמוע".

היא לא חיכתה לתשובה כשהניפה את השוט והנחיתה אותו על ישבנו של אדם. הוא קפץ לגובה. "אתה מוזמן לברוח מהשוט. יש לך חדר שלם. אני לא זזה ממקומי. אני הציר סביבו אתה מסתובב מהיום, אתה המסובב. כך הולכים להראות חייך מעכשיו. סביבי. סביב זה שאהיה מרוצה מהמעשים והתשובות שלך, זה ברור אדם?"

"זה ברור, גבירתי, אממ..סליחה, ד"ר", ענה אדם.

השוט שרק באוויר וירד על ישבנו. הוא התחיל לברוח ממנו כששמע אותה עונה "גם 'גבירתי' זה בסדר גמור". היא חייכה. הבת זונה.

 המשך יבוא...