http://media-cache-ak0.pinimg.com/736x/86/4d/35/864d35f3aae35097392864870c66c85d.jpg/
"ילדונת" הוא ביטוי מאד שגור בעולם שלנו. לרב אנחנו משתמשים בו בלי לחשוב יותר מדי על המשמעויות הנסתרות בו. לא משנה מה סוג הנשלטת ומה טיב יחסי השליטה, הביטוי הזה בא לומר דבר נוסף. פטרונות אבל עם חום אהבה והכלה, כמעט הורית. הצד השולט דואג לצד הנשלט הרבה מעבר לצרכיו המיניים. מדובר בהכלה היוצאת מגבולות הסשן ועוברת לחיים שמעבר לסקס ולעולם השליטה.
כשאני מפנטזת על "הילדונת" שלי אני רואה משחק תפקידים בו הנשלטת או הנשלט זקוקים להכלה, למשמעת, לגבולות ברורים, לחינוך נוקשה ולעונשים הבאים במסגרת המשחק לא מתוך סדיזם אלא כי "אין ברירה, היית ילדה רעה וצריך להעניש אותך, כדי שתהיי הילדה הכי טובה בעולם בשבילי ואת רוצה להיות ילדה טובה בשבילי, נכון מתוקה?".
דבר נוסף שמגרה אותי במשחק הזה הוא הכביכול תמימות של הצד הנשלט. לקחת "ילדה טובה" ולהפוך אותה ל"ילדה רעה" ל"זנזונת" בשבילי.
הפער הזה בין שתי הדמויות, מחרמן בעיניי ומצית בי אש במהלך המשחק. ללמד אותה לצעוק, לגנוח, לבקש, להתחנן הכל "כמו ילדה טובה". לדבר ברכות אבל עם איום מסווה "די מתוקה שלי, את תתנהגי יפה עכשיו ותלקקי יפה, אחרת גבירתך תצטרך להצליף בך בישבן חזק-חזק, את לא רוצה שיכאב לך נכון קטנה שלי?", רק המילים האלה עושות מבחינתי חצי מהעבודה בדרך לאיזה שיא רגשי ומיני.
ואם כבר פערים מגרים, יש את הפער הזה בין הלדרוש ממנה/ממנו את המקסימום במהלך הסשן, להביא לקצה, למקומות הכי רחוקים ששליטה מנטלית ופיזית יכולה להביא ומצד שני, דקה אחרי, להתייחס כמו לנסיכה/נסיך הזקוקים לחום, אהבה, כירבול ושייכות.
הצורך שלי ב"ילדונת" ברור. זה צורך מיני, המונע מגירוי פסיכולוגי מהיכולת להיות המכילה הזאת, הגדולה, השומרת, המובילה.
הצורך של הנשלט/ת בא ממקום אחר. אני מאמינה שבכל שליטה קיים תהליך של שיחזור במטרה להביא לתיקון. אני לא פסיכולוגית של אף אחד ואני לא מומחית בתיקונים, מצד שני, דברים ותהליכים פסיכולוגיים בלתי נשלטים מתרחשים ביחסי שליטה שיש בהם עומק ואהבה. התיקון כאן הוא או לחסך הורי או להתעללות פדופילית שנעשתה ללא שליטה וכעת נעשית בשליטה. ולפעמים זה לא זה ולא זה. פשוט מגרה להשתייך כך כמו ילדה שרוצה שההורים שלה יהיו מרוצים וגאים בה רק שהפעם זה מתבטא במיניות. ילדה שהאהבה אליה היא ללא תנאי, גאים בה, שומרים עליה, מכילים אותה, דואגים לה ובמקרה שלנו - דופקים לה את הצורה, מחנכים אותה בקשיחות, דואגים שתהיה מצטיינת, שתמלא כל צורך של הצד השולט ואם היא ממש טובה, היא מקבלת אחר כך סוכריה ללקק, נכון...כמו ילדה טובה.
ובכל הזמן הזה שדיברתי על הילדונת הזכרתי גם נשלט. למה? זה יכול היה להיות גם ילדון, אבל זה אחרת. יש משהו ב"הילדה הקטנה של אבא" שהפך למושג כל כך ברור עם משמעויות עומק כל כך מובחנות, שגם אם מדובר בנשלט ושולטת, דווקא המילה "ילדונת" תתן את האפקט שאין לאף מילה אחרת.
ואני אוהבת ילדונות. ילדונות זה מחרמן. המבט התמים הזה מלמטה, הגניחות הקטנות שהופכות לצעקות חשק, ההתכופפות לקבל ספנקים, כמו שנותנים לילדה שלא התנהגה יפה, העידוד תוך כדי "כן מתוקה שלי, את כן יכולה, תראי לי למה הילדה שלי מסוגלת, הנה יופי, תפתחי פה גדול ותכניס את הסטראפון שלי עד הסוף עמוק עמוק. לא להפסיק ילדונת.." אני מתרגשת מזה. אני אישה של מילים. מילים מחרמנות אותי לפעמים יותר מהכל. כשאני אומרת את המילים הללו, כשאני שולטת בצורה הזאת, יוצאים ממני בבת אחת שיאים של רוך יחד עם שיאים של תובענות וקשיחות ושוב, המעבר ביניהם הוא שעושה מבחינתי את הריגוש וכמובן... הילדונת עצמה.
