"תפתחי רגליים", אני אומרת לה.
"למה?", היא שואלת כאילו זו הפתעה, מה שאני רוצה לעשות לה. כאילו היא לא יודעת מה אעשה.
"תפתחי. כי אני צריכה להכאיב עכשיו, לכבוש עכשיו, לגרום לך לילל ולצעוק, להרטיב בשבילי ולצרוח. תפתחי כי אי רוצה לזיין אותך עכשיו, להכניס את זין הסיליקון שלי מהכוס שלך ולהוציא לך אותו מהגרון, עד שתבכי, עד שתתחנני לגמור. עד שלא תוכלי להפסיק לבכות ולגמור, לצרוח ולגמור, להתחנן ולגמור ויודעת משהו? אני, כנראה, ארשה לך. אני ארשה לך לבכות את הגמירה שלך מהאצבעות שלי וארשה לך לגמור את הבכי שלך קבורה בין רגליי. אבל קודם עמדי על הברכיים. כן, כך, התכופפי, הבליטי את התחת שלך, אני אסמן אותו ברשעון שישאיר לך סימנים לשבועיים, תבקשי. תבקשי שיכאב. תבקשי שארק לך בפרצוף אחרי ואמרח אותך. תבקשי שאזכיר לך מי את. חור. חתיכת חור חסר משמעות. תגידי. מה את? חור. איזה חור? חור של כלום. חור. אפילו לא חור שלי. סתם חור. תבכי את זה עכשיו חור. תבכי מותק, תבכי. תצרחי את הכאב שלך, תצרחי בשבילי. יותר חזק. יותר חזק. עוד יותר חזק ודי. לרגע די".
את. כן, את. תצעקי, תבעטי, תשתוללי, תבכי, תזלגי לי בידיים. תהיי חור, תגמרי כמו כלבה בשבילי, תבכי שוב ותני לי את הדמעות שלך במתנה. למה? כי אני צריכה. אני צריכה דמעה. ואת, את רוצה להיות שימושית, כלי שלי - נכון?
* בדיוני בהחלט.
