זה היה סתם יום חמישי, כך יוני חשב, השעה היתה חמש בבוקר, הוא התעורר לפני כולם ולא ידע שהיום הזה יהפוך את חייו וששוב, הם יתהפכו בגלל אותה אישה. אישתו חיממה גם את הצד שלו במיטה, בניו הבוגרים ישנו שינה עמוקה. עוד מעט כולם יקומו והוא אהב את השעה הזאת לעצמו, לפני שכל הבלאגן מתחיל. הקפה כבר מוכן וכעת התחיל לעבור על עיתוני הבוקר ואז ראה את הכותרת שטלטלה אותו: "העיתונאית יהלומה לוין נמצאה ללא רוח חיים בנסיבות מסתוריות. גופתה של לוין נמצאה מוטלת על הספה בדירתה, כשסכין מטבח נעוצה בחזה. המשטרה בודקת מספר אפשרויות, כולל חשד להתאבדות".
יוני לא הצליח לאחוז בעיתון. ידיו רעדו. יהלומה? יהלומה שלו? היא לעולם לא היתה מתאבדת. היא היתה אישה חזקה, עוצמתית, לביאה. מי כמוהו יודע. הם חייבים לחקור רצח. רק רצח. הוא חייב להגיד להם. ומה אם היא השתנתה? בכל זאת עברו עשר שנים מאז הפעם האחרונה שראה אותה. לא, לא יתכן. אנשים לא משתנים כך וכן, יהלומה היתה מספיק דרמטית כדי לתקוע לעצמה סכין, מספיק מטורפת, אבל היא לא תעשה את זה. הוא יודע. היא לא תעזוב אותו לבד. גם אחרי כל השנים האלו בנפרד.
הוא היה בן עשרים וחמש כשנפגשו לראשונה. צלם עיתונות צעיר שהגיע לעיתון וצורף לכתבת הפלילים המזהירה. הוא רצה לחסות בצילה. באחד הערבים, אחרי מעקב ארוך אחרי אחד המקורות שלה, היא הוציאה ג'וינט והציעה לו. הם ישבו במכונית וחיכו להתפתחות. בלי לומר מילה היא הכניסה יד למכנסיו, לחצה על הזין שלו בחוזקה ואמרה "ידעתי שאתה עומד בשבילי, עכשיו נראה גם כמה אתה מוכן לסבול בשבילי". הוא הביט בה המום. לא הזיז את ידה, כמעט ולא נשם. מעולם לא היה מגורה כך. "מוכן לכאוב בשבילי?", היא שאלה בשקט, מביטה בו במבט מחייך ומתגרה, חיוך שהגיע עד עיניה והציף אותן בקרני שמש חמימות. "מוכן", ענה לה, בלי לחשוב וידע שמצא את האישה שיאהב לשארית חייו.
"יופי", היא ענתה ולחצה שוב על הזין, עד שהתקפל ואז הרפתה והכניסה שתי אצבעות לפיו "לקק", ציותה. הוא מיהר להפעיל את לשונו ולהרטיב את אצבעותיה בתשוקה. היא הורידה את ידה הרטובה אל הפיטמה שלו והחלה לסובב "אתה מבין, יוני שלי, כך זה כשאתה איתי מעכשיו. זין עומד, ריגוש מטורף וכאב. כך זה יהיה בינינו תמיד, מעכשיו ועד שהמוות יפריד בינינו".
אז לא הבין למה היא מדברת על מוות ומה פתאם שני קולגות עם סטוץ פתאומי מדברים על לנצח או עד המוות. אבל היא צדקה. יהלומה תמיד היתה מכשפה. תמיד ראתה כמה צעדים קדימה. כבר אז ידעה שלא משנה איפה הוא, משהו ממנו תמיד יהיה שייך לה, מאותה שניה ולתמיד ועכשיו, יהלומה מתה והוא חייב להוכיח שהיא לא התאבדה. יהלומה היתה שונאת את זה שחושבים שהיא היתה כה חלשה. בת זונה מטורפת-אהובה שלו, אפילו מהקבר היא ממשיכה לשלוט בו. הוא היה אמור להרגיש חופשי, שמח, אבל בפעם הראשונה בחייו הבוגרים בכה. סופסוף הוא נתן ליהלומה את הדמעות שלו, שכל כך רצתה.
המשך יבוא
