השעות הבאות עברו על יוני בתחושת עירפול. הוא הכין כריכים, הסיע את המתבגרים לתיכון, שוחח עם אשתו על סדר היום, חייך כשצריך, חיבק כשהיה אמור ובכל הזמן הזה חש כבדות בלתי נסבלת. יהלומה, גבירתו- מתה. מצחיק, שהוא עדיין חושב עליה כך. כבר לפני שנים חש שהשתחרר ממנה לנצח ובכל זאת, תמיד ידע שהיא שם, שלא משנה עם מי תהיה וכמה תהיה מאושרת, ברגע שהוא יגיע היא תמצא לו מקום. היא הבטיחה. הוא שלה לתמיד ולא משנה מה עבר בחייו, הידיעה הזאת נתנה לו תחושת ביטחון מוזרה. ועכשיו, במקום של האהבה שלה נותר חלל והוא לא מצליח לקלוט. יהלומה נרצחה והוא אידיוט.
שמונה וחצי בבוקר והוא במכונית בדרך למשרד יחסי הציבור המצליח שלו. שם את השיר שלהם. זאת השעה שהיו משוחחים בה מדי בוקר, כשהיה שלה. היא הכירה אותו יותר מכל אדם אחר בעולם והוא הכיר את הנשמה שלה וידע, היא לא התאבדה. הוא חיפש בנייד את מספר הטלפון של הרצל, מפכ"ל המשטרה וחייג. הוא חייב את זה ליהלומה. הוא ינקה את שמה.
יהלומה היתה מחייכת אם היתה יודעת שהוא חושב ששמה הטוב נפגע. אף פעם לא היה אכפת לה ממה יאמרו. הדבר היחיד שניהל את יהלומה היה הלב שלה. הוא זכר את אותו הלילה. אחרי שסיימו את המעקב היא שתקה כל הדרך ונסעה לביתה, בלי לשאול אותו דבר. כאילו ברור שהוא יבוא איתה מבלי להתנגד. הם נכנסו לדירה שלה והיא זרקה את התיק לריצפה, העיפה מעצמה את הז'קט אחזה בחולצה שלו והדביקה אותו לקיר. הוא חייך "היי, הלו, מה את חושבת שאת עושה? אני לא נותן בדייט הראשון", אמר וניסה להדוף אותה בצחוק בידיו השריריות. "איזה מזל שאנחנו לא בדייט", אמרה, תפסה לו חזק בביצים עד שגנח והדביקה אותו שוב לקיר. הוא ניסה להתנגד שוב. היא הפכה אותו, פניו לקיר ולפני ששם לב איך זה קרה, הצמידה אזיקים לידיו וקשרה אותן לאחור. היא שלפה את חגורת העור ממכנסיו והפשילה אותם. חשפה את ישבנו.
"השתגעת? מה את עושה?", שאל בתדהמה.
"משהו שיגרום לך לא להתנגד לי יותר", ענתה בשקט.
"את לא נורמלית. את יודעת את זה נכון? מה שמפחיד בך שאת כזו מטורפת שאני מאמין עליך הכל", ענה, מרוגש.
"אני מסוגלת להכל, זה נכון", היא ענתה, "ואתה תלמד עד כמה ועכשיו תתכופף ותספור. זה העונש הראשון שלך. אחרי כל הצלפה תאמר 'תודה גבירתי, שאת מחנכת אותי' וכשאסיים איתך רד לרגליי, נשק להן ותבטיח להתנהג יפה מעתה ולנצח".
היה לו הרבה מה לענות לה, אבל הוא שתק. כאילו כל חייו הובילו לרגע הזה שיתכופף בבית של כתבת פלילים הזויה ויגיד לה תודה שהיא מכאיבה לו. זה היה העונש הראשון שלו והמרגש מכולם. כשהיא סיימה היא שחררה את ידיו, הפילה אותו לריצפה. הוא נשק לרגליה והודה לה, כאילו שם מקומו וכאילו עשה את המעשה הזה כל חייו. כשסיים, היא פשטה את מכנסיה ותחתוניה, עלתה עליו, רכבה עליו עד שגמרה שוב ושוב, סוחטת אותו בכוח בתוכה. באותו רגע הוא ידע. הוא יעשה כל דבר שהאישה הזאת תגיד לו, רק כדי לראות אותה שוב מחייכת כך, גונחת כך, גומרת שוב ושוב ממנו. רק ממנו.
"אח שלי, אני מבין ששמעת את הבשורה המרה", ענה הרצל מצידו השני של הקו "חשבתי עליך ברגע ששמעתי".
הרצל ויוני הכירו בנסיבות שאף אחד מהם לא רצה לפרסם. הרצל היה העבד של שוש, חברתה הטובה של יהלומה, בדיוק בתקופה בה יוני היה בן זוגה של יהלומה. הם הפכו לרביעיה סודית, שנהגה לבלות יחד בילויים שהשתיקה יפה להם. יוני ידע שהוא יבין ואמר "הרצל, ברור לך שהיא לא עשתה את זה, נכון? זאת לא יהלומה. היא היתה מתה לפני שהיתה מתאבדת", לרגע חייך ואז הרצין שוב ואמר "אני רוצה להיות מעורב בחקירה. בבקשה, הרצל, צרף אותי לצוות ותבקש שיתנו לי גישה חופשית לגופה ולכל המידע שארצה. אני חייב לה את זה".
הרצל שתק לרגע. הוא חשב מה היה מרגיש אם שוש היתה נמצאת כך ונזכר בפעם ההיא שיוני הציל את התחת שלו משערוריה ציבורית ולבסוף הסכים. "טוב אחי, סבבה, בוא למטה ביפו. החוקרת היא רב פקד דורית שטרית. אני אדבר איתה כבר בשבילך. אגיד שאתה מלווה את הפרשה כי יש פוטנציאל לפיצוץ תקשורתי בגלל מי שיהלומה היתה ולחצי התקשורת. הגופה עדיין באבו כביר והאמת? אני לא ממליץ לך ללכת. זה לא מראה מרנין ואני לא חושב שתעמוד בזה, בכל זאת, אהבת אותה פעם".
יוני ידע שילך. הוא חייב להפרד מיהלומה כמו שצריך. כמו שלא עשה אז, כשעדיין יכל.
