לפני כמה חודשים...
צעדתי בטיילת, מביטה בים, הכתף אוחזת בטלפון הנייד, מדברת עם חברה, חושבת עליך.
לפתע הרגל שלי נתקעה במרצפת שבורה ומצאתי את עצמי מדממת על הבטון השבור.
הדם זרם וזרם ודבר לא עצר אותו. אנשים טובים עצרו בדרך והציעו עזרה ולא רציתי.
והיתה בי תחושה עמוקה, שהדם הזה שזורם, קשור אלינו. צילמתי לך אותו, היית באמצע ישיבה. כתבת שאם היית שם, היית מלקק לי אותו וכעסת שהתעקשתי ללכת שוב בכפכפים במקום בנעלי הליכה. ושמעתי את הדאגה במילים שלך ואת האהבה ולרגע, את הרצון שלך לטפל בי הפעם, אני הבלתי נזקקת לדבר והדם המשיך לזרום כל הדרך הביתה ואמרת שזה לא צחוק ושאלך לרופא. לא הלכתי. שטפתי ועצרתי אותו בעצמי והיתה בי שמחה כזאת של אישה נאהבת ומלכת העולם, ששום כאב קטן בברך לא ישבור.
וכל כך שמחתי שהאהבה שלי אליך געשה ורעשה וכל מה שרציתי זה לקחת אותך לרגליי, לתת לך לנקות את הדם בלשונך ואז להצליף בך את האהבה שלי, עד שהלב שלך יגעש וירעש כמו שלי. עד שנפעם בקצב אחד של כאב ועונג, הכאב בברך שלי, זורם לישבן הכואב שלך - כואב בשבילי וממני ואז, לזיין לך את הצורה, עד שתצעק לרחמים ותבכה חופש.
אתמול, לפתע התנפחה לי הברך, סתם בלי שום סיבה, בדיוק במקום שכאב ובפעם הראשונה מאז שנפרדנו, חשתי שאתה כואב בגללי, בגללנו. תמיד אמרת שאני חלק ממך, שאי אפשר להפרד, כמו שאי אפשר להפרד מהיד שלך ואתה מבין, עכשיו כשאני מרגישה שלפתע כואב לך, בברך שלי יש כאבי פאנטום והדם. הדם שלי שוצף אותך, אתה חלק ממנו ולא משנה לאן אני הולכת ועם מי, אתה תמיד בתוכי, זורם בי. עכשיו אני רוצה ללקק את הדמעה שלך.
****
בלי תגובות בבקשה
