את שוכבת על הבטן. אסור לך לזוז.
ידייך קשורות מאחורי גבך, כך שגם אם תנסי, זה לא יעזור.
רגלייך קשורות מפושקות לצדדים.
עינייך מכוסות. ישבנך אדום ממה שהיד שלי עוללה לו. חזק. כובש, כואב.
"שששש... חור שלי. את יודעת שהגיע הזמן, נכון מתוקה?"
את נושמת עמוק. מפחדת.
היינו שם קודם, אבל היית משוחררת. עצרת את ידי כשפחדת.
עכשיו לא והעובדה שאינך יכולה להתנגד מכניסה אותך לפאניקה קלה.
"בבקשה, לא, בבקשה".
"מה אמרתי לך שתהיי בהתחלה?", אני שואלת.
"חור", את עונה בבושה.
"את רוצה להיות החור הטוב שלי? השימושי?", אני מקשה.
"כן. רוצה. מפחדת".
"ששש.... תרגעי חור, הנה אנחנו מתחילות, תנשמי ותכווצי, תנשפי ותשחררי, את לומדת להיות חור טוב עבורי".
האצבע שלי משומנת. את מכווצת וכשאת משחררת, האצבע חודרת אותך לאט, משייכת אותך סנטימטר אחר סנטימטר. את מנסה לא להתנגד, לא כל הזמן מצליחה. כואב לך, קשה לך, את לא רגילה.
כשכל האצבע שלי בתוכך, אני לוחשת "בדיוק כך, חור קטן, חור פתוח ורעב. החור שלי יהיה מאולף, צייתן, מורעב, מתחנן. איך זה להיות חור, חורצ'יק?". אני מחייכת כשהאצבע שלי מסתובבת ומסתובבת. מניעה אותך על הציר שלי. היד השנייה נכנסת מתחתייך, אצבעי משחקת לך בדגדגן ואת כל כך רטובה.
את מייבבת, מתרגלת, אני לא זזה. אני אוהבת את העובדה שככל שהעיניים שלך נרטבות יותר מדמעות, כך הכוס שלך רטוב יותר, כאילו יש איזה קו ישיר המחבר ביניהם.
אחרי דקות ארוכות, את נרגעת ועונה: "לא סתם חור. אני החור שלך" ובתמורה, האצבע שלי מתחילה ללמד אותך לרקוד. ריקוד סודי- שלך ושלי.
מרגישה, פחדנית קטנה ולא שלי?:-)
