לאט, אני לומדת להכיר אותך, לאט, אתה לומד אותי. עדיין לא נפגשנו, אני מושכת את הזמן, מחכה ששנינו נבשיל לרגע המתאים, שאדע שאני קוראת אותך כספר פתוח, מכירה כל ניואנס ויודעת לצפות כמעט כל תגובה. ממוגנט, אתה חוזר אליי לעוד שיחה, לעוד פקודה, מוסר לי עוד חלק ממך, בכל יום שעובר. לעתים, אני תובעת את הגמירות שלך, הן שלי. אסורות עליך. לעתים, אני רק נהנית להקשיב לך ולחייך. נעים לי לדעת איזה אתגר בחרתי לי ושלחנך אותך זאת עבודה קשה, אך מתגמלת.
אבל הבוקר שונה. הבוקר, אני אחרת. אתה מספר לי שדאגת שהיום תעבוד לבד במשרד. "מעולה", אני אומרת, "אז תקפוץ אליי בדרך להכין לי קפה ונשתה יחד. הכנתי לך הפתעה".
אתה עומד בפתח הדלת ואתה בדיוק כמו שתארת, כמו שדמיינתי ונעים לי בעיניים, אני מחייכת אליך ורואה שאתה מציץ לכף רגלי. אבל לא, יש זמן ולא זכית. הפעם החלטתי להתחיל מהסוף. על התנוחות כבר התאמנת בשיחות שלנו. "גש למרכז הסלון ועמוד בתנוחת בדיקה", אני מצווה. אתה כל כך נבוך, פתאם אנחנו שני זרים ולא שני האנשים האלה שמחייכים אחד לשני באינטימיות בשיחות שמתפרשות על פני ימים. אבל אתה נעמד. ידיים מאחורי העורף, רגליים מפושקות, מבט מושפל. "כן, אניג", אתה אומר לי, נזכר שאיני מרשה לך עדיין לקרוא לי 'גבירתי' ושאתה צריך לזכות בהכל.
אני מסתובבת סביבך, מלטפת, צובטת, מושכת, בודקת אותך כפי שבודקים סחורה איכותית. "ששש...לא לזוז", אני לוחשת כשאני חשה שכולך רועד. ניגשת לספריה ושולפת חבילה עטופה. "תפתח, חומד, קניתי לך הפתעה", אני אומרת. "זה לא אמור להיות הפוך? לא אני אמור להביא לך מתנה רומנטית?", אתה שואל ואני צוחקת. ממתי מישהו מאיתנו פועל לפי מה שאמור? "תפתח". אתה פותח ומגלה שם חגורת צניעות, כלובון, שקניתי במחשבה עליך. לאט לאט אני מפשילה את מכנסיך, הזין שלך עומד זקור, יפה וגאה. ביד חזקה וחמה אני מחדירה אותו לכלובון ונועלת. אתה שוב רועד. "ברוך הבא למסע שלנו", אני אומרת, "נעים מאד, אני אניגמטית ואתה?"
"הזונה שלך", אתה עונה, "העבד שלך, כל מה שתרצי-שלך".
"הכלובון שלי", אני צוחקת. "לך לעבוד, חומד. תחזור בארבע. אם אתה רוצה שאשחרר אותך ואגב, אני הולכת לעשות לך את זה מאד מאד קשה לא לגמור היום".
אני שולחת אותך לדרך, מכינה את הקפה שלי בעצמי. מחוייכת כשאני חושבת עליך נוהג עם הכלובון שלי ויודע שאתה אסיר מרצונך החופשי.
