כבר שבוע שאני מראיינת צבעים. מחפשת אחד שיעשה עבודה מושלמת ונקייה. ואז הוא מגיע והוא כל כך דומה לו, שהלב שלי פועם בשמחה. אחרי כמה שאלות והצעת המחיר הסבירה שלו, הוא מתקבל. הבעיה היחידה היא שהוא יכול לעבוד רק בשבת. אני מקבלת את חוסר הנוחות ואנחנו נפרדים.
שבת בבוקר, אני לבד והוא מגיע, גוף שרירי ומקועקע, ארוז בחולצת טריקו אפורה וג'ינס שמבליט את נתוניו הטבעיים. הפנים שלו ילדותיות משהו, חמוש במשקפיים. כמה שאני מתה על הניגוד הזה בין פני החנון לגוף הגבר-גבר. הוא מציב את הסולם בראש המדרגות ומתחיל לצבוע. אני נחושה. שולפת את הלק השחור מהמגירה, מניחה כפות רגליים על שולחן הסלון ומחליפה את הלק האדום בשחור, בודקת מה זה עושה לו, אם בכלל ובפעם הראשונה בכמה חודשים לא סתם בא לי לשלוט, בא לי לקרוע, בא לי לזיין ובא לי לקשור את הדבר היפה הזה ולהצליף בו עד שיתחנן לדי ולעוד, השאלה היא רק איך מביאים אותו ממצב של "עובד" למצב "עבד".
חבר טוב שלי, נשלט, שולח הודעות בואטספ. אני מבקשת שיתקשר וידבר איתי כאילו הוא שפחה. התוכנית: להבהיר לצבעי מה אני, לחרמן לו ת'נשמה ולתת לו הזדמנות להתוודות אם הוא בעניין. אני משוחחת בטלפון ומספרת "לה" שהיא היתה ילדה רעה ותענש, כמה בא לי להצליף בה בקיין ומה אעשה בה כשנפגש. מדי פעם אני מציצה בו. הוא סמוק, עושה עצמו שאינו שומע וכל מה שמפריד בינינו זה 12 מדרגות. מדרגות שאני רוצה לעבור במהירות, להוריד אותו מהסולם, למשוך אותו למטה, להדביק אותו לקיר, ללחוש לו דברים שיגרמו לו להסמיק ולעשות בו עוד כמה מעשים מגונים מאד. אוביקט, הוא רק אוביקט, אבל איזה אוביקט סקסי.
אז אני עושה פרצוף של אישה מנומסת ומציעה לו קפה וכשזה מוכן, אני מזמינה אותו לגג, לשתות איתי והוא שואל על הקריסטלים שמפוזרים לי בבית והמבט שלו יורד לי לכפות הרגליים והוא מתבלבל בצורה שרק פוט פטישיסט מתבלבל ואני עדיין תוהה איך להתחיל איתו לא בצורה מאיימת והוא כבר לא מביט בי בעינים, כשהוא מספר לי כמה הוא אוהב סיכונים ולעבוד בגבהים ואני כן מביטה בו בעיניים כשאני אומרת לו שיש עוד דרכים לחיות על הקצה חוץ מלחיות כשאתה כמעט נופל כל יום מקומה לא- יודעת- איזה והוא מתחיל לספר לי על החבר המופרע שלו ואני אומרת לו שמופרע זה מעניין, זה טוב והוא עונה שלא, שהוא יותר מופרע ממה שאני יכולה לדמיין ולא חשוב, הוא יספר לי פעם ואני אומרת לו שאשמח לשמוע פעם, אני מאד אוהבת סיפורים על מופרעים, למעשה, כמה מחבריי הטובים...
ופתאם הוא בורח פנימה ואומר שחסרים לו חומרים והוא יוכל לסיים רק מחר. ואני אומרת לו שיש לי חומרים בארון שבגג ושאני מעדיפה היום, כשאני יכולה לפקח עליו ולא לחלק את תשומת הלב בינו לבין הילדים. לוקחת אותו לארון ואומרת לו להתכופף, לחפש במדף התחתון. הוא מתכופף ואני דואגת שכף רגלי תהיה בדיוק שם, לפניו. הוא מסתכל ואני מכירה את המבט. שולף איזה שקית ואומר, "יופי, הנה יש לך כאן חומר איטום" ואני רוצה לספר לו שיש לי גם שיטות איטום משלי וגם כמה שיטות שיחרור, אבל אני עוצרת. מה הקו הדק בין התחלה נעימה להטרדה מינית? אני עוזבת אותו, אחרי הכל מחר יום חדש.
היום הוא מגיע שוב, פתאם הוא נראה קצת פחות דומה. עדיין שרירי. אני מתכתבת עם המועמד החדש שלי, מספרת לו על הצבעי, שוקלת להתחיל איתו שיחה שתגרום לצבעי לגמגם. אבל אני צופה בו ורואה ילד ולא את זה שאני אוהבת. תכף הילדים שלי חוזרים. במקום להתחיל איתו שוב, אני מציעה לו קפה. הוא לא עונה. אני מגבירה את הקול ורואה שהוא שולף אוזניות מהאוזניים. רגע? מה? הן היו שם גם אתמול כששוחתי עם ה"שפחה?" או שאולי הן שם בגלל השיחה ההיא? הוא יורד ומביט בי נבוך. שואל אם יוכל לבוא שוב בחמישי בבוקר. הוא מעדיף לעבוד כשאין ילדים בבית ובכלל, הוא רצה לספר לי על החבר המטורף שלו, אם עדיין אפשר.
אני מחייכת. קבענו.
נ.ב אם אתה כאן במקרה, אז תחסוך לי את המבוכה ותגיד משהו, נניח 'קריסטלים'.
נ.ב.נ מועמד שלי, אני שמחה שאני יכולה לשתף אותך גם בזה. :-)
