לפעמים אני כמו ילדה קטנה, מפונקת.
אני רוצה "את זה".
-אבל אניגמוש, אי אפשר "את זה", "את זה" שייך לילדה אחרת.
-לא אכפת לי. אני רוצה "את זה".
- אבל קוקי, "את זה" לא רוצה לשחק איתך.
- לא אכפת לי. "את זה. את זה", אני רוקעת ברגליי בכעס.
- אבל נשמה-כפרות, תראי, לקחתי אותך לחנות צעצועים ע-נ-ק-י-ת, תראי כמה צעצועים יפים, הרבה יותר מתאימים לך, תבחרי צעצוע אחר.
- לא רוצה צעצוע אחר, רוצה רק את הצעצוע שלי.
בחודש הבא אחגוג 44 חורפים. כשהילדה הנפלאה והדומיננטית שלי מתעקשת על דברים, אני מסבירה לה יפה ובסבלנות שאני לא יכולה לתת לה את מה שאין, רק את מה שיש. נדמה לי שהגיעה השעה שלי ללמוד את השיעור הזה בעצמי. וליום הולדתי אני מזמינה לעצמי מתנה גדולה -גדולה, עטופה בסרט אדום, שלא נכנס לפרטים לאיפה בדיוק הוא נקשר: צעצוע של גלדיאטור, שאוהב מישהי, שלפעמים היא ילדה קטנה, מפונקת ושתלטנית.
