רצה עם זאבים

כבר בשיחת ההכרות הוא מספר לי שבמקור הוא ירושלמי ואני מספרת לו את הסיפור על ההוא, מירושלים, שעשה לי סנטימנטים מיוחדים לעיר.

הייתי סטודנטית בת 21 ויום אחד הוא נכנס לשיעור. ילד פרא עם שיער בלונדיני שופע ומבולגן וזוג עיני תכלת הכי תמות שראיתי בחיי. מבט אחד והייתי ישר בתוך הנשמה שלו. במבט השני, הבחנתי בנעלי בית של המגפר, משובצות בחום והבנתי שאנחנו עומדים להיות חברים טובים. הוא התיישב לידי, התחלנו לחייך ולדבר וזה היה כנראה מסתכם בחברות, לולא ערב אחד של לימודים משותפים למבחן, גשם סוער שהוביל אותו להשאר לישון אצלי ולמרות שעוד לא ידעתי מי ומה אני, הוא בהחלט נכלל בעשרת רגעי הסקס השווים בחיי. 

עבר שבוע והוא הזמין אותי להפתעה שהכין לי. "יוצאים לטיול". ושם, הוא כיסה את עיני ובמערה בקעו קולות של חליל. הוא חילל, הרועה הקטן וכשסיים לנגן בחליל, סיפר לי שהוא מאוהב בי וניגן על גופי ועינג אותי כך, שנדמה לי שהתאהבתי בו באותה השנייה. אחרי שבוע הוא חזר עם בשורה: החברה שלו נכנסה להריון. הוא עוזב את האוניברסיטה ואותי ועובר לחיות בכפר ביוון. זה לא כאב מדי, היה ברור שזה רומן לרגע, אבל נזכרתי בו פעמים רבות.

במשך שנה, אחת לחודש, הגיע אליי בדואר פרק מספר שהוא כתב עליי ועלינו. בתום השנה הספר היה מוכן והוא דפק בדלת, בלי להודיע מראש "לא יצאת לי מהראש", הוא אמר ואני רציתי לומר אותו דבר, אבל בעלי לעתיד היה בחדר השני, אז קראתי לו ויצאנו שלושתינו לבר. זה לא נגמר טוב. בעלי העתידי שאל : "נו, אז מה אתה עושה בחיים היום?" והקסם הירושלמי ענה: "אני גנן לילדים". זה הספיק לעתידי ללעוג לו בשארית הערב ומאז לא שמעתי ממנו שוב. הספר מעולם לא יצא לאור.

במשך השנים נזכרתי בו פה ושם וחיפשתי אותו בכל מקום אפשרי. סקרן אותי לדעת מה קרה איתו, איך הוא נראה היום, האם המבט שלו נשאר כזה זך ומתוק.

ופתאם, היום בשיחת הבוקר, העבד הנבחן המתוק שלי אומר לי "יש לי הפתעה בשבילך".

אני מציצה בטלפון ועולה תמונה שלו. של הקסם הירושלמי הנעלם. הוא מצא לי אותו. התמונה קטנה מכדי לראות את המבט, אבל הוא נראה שמח, מתוק כמו אז, ירושלמי כזה

ולא, אין לי שום כוונה ליצור קשר. והחדש? הוא משמח אותי. כל יום קצת יותר.