הרבה זמן לא בישלתי.
בפחון ההרמטי בו אני מתגוררת, לבשל עולה לי בשבועות של ריח תבלינים בסדינים.
הבוקר, אחרי הפילאטיס, החלטתי לאכול בריא ובישלתי שיט כל שהוא, ברוטב סויה.
גם כן בריא.
היה בקבוק יין פתוח אז הכנסתי גם יין לרוטב,
ואם כבר יש יין בחוץ, לגמתי כמה לגימות. באמת שלא היתה לי ברירה.
11 בבוקר ואני בבית שיכורה.
אתמול, אחרי הרבה זמן בלי, הוא דיבר איתי.
הרבה זמן לא רציתי להתראות איתו כי הוא לא מוכן להתנשק איתי, אפילו לא קצת.
מה, אתה זונה שאתה לא מוכן להתנשק?
זה אינטימי מדי, הוא אומר,
הלב שלי נשבר כי הוא יודע שאני מאוהבת.
לא רוצה לישון איתו, ולא רוצה כפיות, גם לא לבהות ביחד בתקרה כשהראש שלי על החזה שלו אחרי סקס מיוזע,
לא צריכה את הכינויים המתוקים שהוא מדביק לי ולא את הלטיפה בראש והבטחה שיהיה בסדר, בלי שאמרתי כלום,
רק כי עננה קטנה חלפה אצלי בעיניים לרגע, עננה שחוץ ממנו אני לא חושבת שיש עוד מישהו שיודע לזהות.
אני לא בטוחה אם זאת אהבה או חולשה, כי גם בלעדיו אני מסתדרת מצוין.
הוא משפיל אותי במידה הנכונה. הוא יודע שאצלנו זה לא הכאב, זאת ההשפלה.
שמות החיבה שהוא ממציא לי, מבשרים לי שתיכף נתחיל, אני לא בטוחה שהוא מודע לדפוס הזה שלו וזה גורם לי לחייך בעליונות. זה מעצבן אותו, אולי הוא תוהה אם אני מודעת לדפוס החצוף הזה שלי? אני מחייכת הרבה, גם כשאסור.
ואז אחרי שסיימנו, ואני לא יכולה לשכוח כמה אני זונה שרמוטה שלו ורק שלו, ואת כל מה שמגיע לי שיעשה לי, ומזמן כבר קשה לי לחייך, הוא שוב קורא לי במתיקות כדי לסגור את ההשפלה בקריצה. זה תמיד מפתיע אותי, הטוויסט החמוד, למרות שאני כבר אמורה לדעת. אני מחייכת בלב עד לפנים והפעם מותר.
אחרי שאתה מכאיב לי, אני רוצה נשיקה. אני רוצה אותה לפני, אני רוצה אותה אחרי ואני רוצה אותה תוך כדי.
זה הדבר היחיד שהוא לא מוכן לתת לי, ואני כבר רגילה.
