חיכיתי למעלית שתיקח אותי מהקומה ה- 37 בחזרה לעולם שלי על הקרקע. אחרי זמן קצר המעלית נפתחה ונשימתי נעתקה. מולי עמד גבר הורס באמצע או תחילת שנות השלושים שלו לבוש בחליפה בצבע אפור כהה ועניבה בצבע נייבי, הפנים שלו היו מפוסלות ושזופות, סנטר מעט מחודד אך עדיין קצת מרובע, עיניים בצבע ירוק, וחיוך של מיליון דולר. בלב שלי חלמתי איך אני נכנסת למעלית והוא לוקח אותי לרקיע השביעי, מסתכל לי בעיניים ממרומי ה- 1.80 פלוס שלו ובלי לומר מילה גורם לי להרגיש כאילו הוא חיכה רק לי. הוא מחבק אותי ומצמיד אותי לפינה של המעלית, מחבק אותי ומתחיל לנשק אותי בעדינות בצוואר. היד שלו מחזיקה בירך שלי ומלטפת אותי, עולה למעלה דרך השמלה האלגנטית שלי, מרימה את הרגל שלי ככה שתעטוף אותו ואז בתנועה קלה אני באוויר, סביבו, עוטפת אותו עם הרגליים שלי. יד ימין שלו אוחזת בראש שלי ומנשקת אותי בלהט, הלשון שלו מתענגת על הלשון שלי, יד שמאל שלו על הישבן שלי, מייצבת אותי, מצמידה אותי אליו. יד אחת שלי מלטפת לא את הגב השרירי והמוצק והיד השניה שלי מלטפת את התלתלים השטניים בהירים שלו. הוא מייצב אותי על המעקה במעלית, תופס את שתי הידיים שלי ביד אחת שלו ומחזיק אותן ביחד. הוא מצמיד את האיבר הזקור שלו אליי, מפשיל לי את התחתונים מבעד לשמלה וחודר אליי. אני לא נושמת, הוא מביט בי ומהפנט אותי עם העיניים שלו ומזיין אותי במעלית, מצמיד אותי בכל מכה למראה שמאחוריי ואני לא יכולה להסיר את העיניים שלי מהאל היווני הזה שמזיין אותי. אני בגן עדן, אני באולימפוס, לא איכפת לי עבודה, רק הוא אני והמעלית.
'את נכנסת?' קול גברי ושרמנטי מעיר אותי מהחלום הרטוב שלי, אני קולטת שעמדתי כמה רגעים ובהיתי בו בכניסה למעלית, אני נעשית אדומה כמו עגבניה בשלה בשוק הכרמל 'כן, המעלית יורדת?' אני שואלת כדי לנסות למזער את הנזק. 'כן' הוא עונה בחיוך, אני נכנסת פנימה במבט מושפל. המעלית יורדת ואני מתפללת שהיא לא תעצור באף קומה כדי שיהיו לי עוד כמה רגעים איתו לבד, עיני המושפלות בוחנות את הידיים שלו, מחפשות אחר טבעת. 'יש' אני אומרת לעצמי בלב כשאני מזהה שאין. על חגורת המכנס תלוי לו תג זיהוי של מקום העבודה שלו ואני מתאמצת לקרוא בלי שהוא ישים לב. אני מזהה את השם הפרטי, 'מיכאל' אבל שם המשפחה זה כבר אתגר גדול מדיי עבורי. הגענו ללובי. יש לי שם פרטי ופעימה אחת פחות. הוא יוצא ומחווה לי לשלום. אני מחייכת חיוך דבילי ועומדת עוד כמה רגעים במעלית. הוא התקדם אל עבר היציאה ובדלת הוא מסובב את הראש ומחייך אליי. איבדתי עוד פעימה. אני קולטת פתאום שאני עדיין במעלית ושהדלת עומדת להיסגר, הוא לא חייך עליי הוא השתעשע מזה שלא יצאתי.
אני יוצאת החוצה בזריזות. פונה אל עבר היציאה מהבניינים, אין שום זכר למיכאל המסתורי והשמש מסנוורת אותי. אני מחפשת את משקפי השמש שלי ומתחילה לחשב את הדרך הבייתה.