היום קיבלתי משימה מאדוני, משימת תחת הוא אמר וישר דמיינתי כאב ועונג ועוד איזה סרטון נחמד אולי.
מפה לשם, החור שלי לא קיבל יחס, התחת דווקא כן.
6 שעות של משימה. ברצף.
בלי אוכל.
פעמיים פיפי.
3 כוסות מיים.
כאב ראש שהתחיל בשעה החמישית בערך.
וקללות...
הו...כמה קיללתי את כל העולם ואותו ואת עצמי.
כדי לאזן את העניין אני אספר שבשעה הראשונה, אפילו גם בשנייה, עוד הייתי משועשעת למדי, בירכתי אותו על היצירתיות המרשימה שלו. באמת שמשימה כזו בחיים עוד לא קיבלתי והתחלתי לשאול את עצמי כמה שאלות.
האם כשנתן אותה הוא ידע כמה תהיה לא פשוטה לביצוע, בעיקר בגלל מי שאני?
האם זו דרך יצירתית שאשתוק קצת ולא אטריד אותו עם התחתונים הרטובים שלי באמצע יום עבודה?
האם הוא מתגעגע?
בשעה השלישית התחלתי לנסות לייעל קצת את שיטת העבודה שלי.
טעות.
טעות חמורה ביותר.
אז ניסיתי עוד כמה שיטות.
טעות סופנית.
בשעתיים הבאות התמקדתי בלנסות לתקן את השטויות שנגרמו עקב הגאונות שלי.
בשישית כבר הייתי עם דמעות, אז פינקתי את עצמי בחצי לחמניה עם שוקולד השחר כי זה מה שהיה זמין.
שוקולד השחר תמיד מנחם, גם אם אין שם באמת שוקולד.
ישבתי וריחמתי על עצמי כאחרונת האומללות והודעתי לאדוני שאני מתה.
זהו.
וחבל כי בסה"כ אני כלבה דיי מוצלחת לדעתי.
פרצתי בשטף מלל לא מסודר ועצבני, המילים נפלטו בלי שום סינון וסדר, אני חושבת שאפילו איימתי עליו במכות, והוא צחק.
מי אמר לך שצריך לעשות את המשימה עד שעה מסויימת?
תרגעי.
תנשמי.
אני יודעת, אני משוגעת קצת והכל צריך להיות מושלם ואם אני מתחילה משהו אז אני צריכה לסיים אותו ברצף.
נרגעתי.
מסקנה: מחר לקום בארבע לפנות בוקר, להתקלח, ולהמשיך עד מוות.
אה...וגם לא לחפש קיצורי דרך מסתבר שזה אסון.
צוחקת אדוני.
בחיי שנרגעתי:)
