הכל פה נראה נורא ורוד נכון?
אני לא ממש מאמינה בהכל ורוד כל הזמן, מתי שהוא בטח תהיה איזה התרסקות קטנה ופעם נורא נורא פחדתי מההתרסקויות האלו, פחדתי לאבד ולא להצליח להתרומם או סתם לשקוע בדכאון קטן ולא שזה רע, דווקא אחריהן מעריכים יותר.
מבינים יותר.
לומדים.
ומה אם אפשר ללמוד בלי דרמות, הן לא מיותרות לפעמים? ואני לא אחת שחפה מהן.
הן מפחידות אותי אבל עכשיו הרבה פחות.
ואז אני חושבת לעצמי ואומרת האם זה הגיוני שהכל כל כך ורוד?
מה אני מפספסת?
ואולי כדאי שתגיע איזו אחת קטנה רק כדי שאני אחשוב שאני נורמלית כי בינינו אני יודעת שאני לא ממש ממש כזו. רק קצת.
ומה זה בכלל להיות נורמלית?
להיות חלק מההמון בלי צורה ושם, עוד אחת?
מי בכלל רוצה להיות נורמלי?
אז אם היא תגיע אני בטח אבכה אבל
ביינתים הדמעות שיורדות לי לפעמים
הן דמעות של התרגשות,
פתאום אני מרגישה לחלוחית בקצה של העין ואחת סוררת יורדת לה ואני מנגבת אותה ממש ממש מהר.
שאף אחד לא ידע שאני בעצם דיי נורמלית.
בעיניי עצמי. כן?
שבת שלום:)