מיליארד כוכבים

ימים קשים של המון מחשבות שזזות מצד אל צד,

ימים של ריק.

עוטה עלי בכל יום את מסכת החוזק והחיוך

השמש זורחת מעלי בכל בוקר,

כשבפנים אין שום חיוך

ועצב גדול מחלחל.

עדיין לא מניחה לכלום,

לא מניחה לעצמי,

עוברת בין הגיון קר וסכמתי

לבין רגש, מבולבלת ולא,

ואולי זאת רק אני?

הכל כאילו ברור וידוע, הכל כבר בעצם חתום,

אני חושבת.

ולי עדיין קשה לשחרר.

האם הלב הוא כזה הפכפך?