אני חושבת לא מעט אם הייתי הורגת אותך,
זונה. כלבה מסריחה. מופקרת. מגעילה. דוחה.
הייתי שורפת אותך,
הופכת אותך
לאפר,
שתעופי ברוח לאן שתקח אותך.
רק לא אליי. תעזבי אותי לנפשי.
אם הייתי גורמת לך להיעלם לי מהחיים.
ילדה מלוכלכת. אישה מטונפת.
היית נעלמת?
אה???
או ממשיכה להתקיים בי? לא נותנת לי להירדם בלילות?
אוכלת לי את הראש? אוכלת לי את הבטן?
נהנת לשחק בי? נהנת להתעלל בי?
תעני זונה פחדנית.
את יודעת את התשובה ומפחדת להודות באמת.
האמת המרה שאת זונה. בת זונה. האמא של הזונות.
ואת אוהבת להיות כזו. זה גורם לך להרגיש חיה.
אם לא תהיי כזו, את תמותי.
ומי מוכן להקריב את החיים שלו בכזאת קלות?
את תמשיכי להלחם על כל פיסת חיים שלך.
על כל נשימה מיוסרת שלך בעולם הדפוק הזה.
כמו שעשית כל החיים. למרות שניסיתי להשמיד אותך.
את יצור שלא ברא השטן. מיוחדת במינה.
עמידה למים. עמידה לחום. עמידה לכאב.
בעלת מנגנון לתיקון עצמי. מחייה את עצמה מחדש.
מנצחת בכל משחק. דופקת חיוך מעוות.
ממשיכה הלאה.
וכשאני אספר לו עלייך.
מה את חושבת שיקרה???
הוא לא מכיר אותך.
ניסיתי.
הוא לא רצה גם להכיר אותך.
יש לו סיבות משל עצמו.
אבל כשאספר לו הכל עלייך, זונה מגעילה שכמותך- הוא ילך. לא יישאר יותר.
כי אף אחד לא רוצה לאהוב זונה.
את תשארי לבד.
עם עצמך.
בעולם דפוק.
שאין לו סוף.
חסר גבולות.
ואולי... רק אולי...
יש סיכוי קלוש.
קטן.
כמעט בלתי נראה.
שהוא יקבל אותך.
כפי שאת.
ואז... רק אז...
אמצא את השקט שלי.
ואלמד לחיות איתך
באהבה.
