כרוניקה חיה

1. חלמתי על שבתאי צדיק. הבאתי לו גם חברה שלא הייתה בעניין. 

2. קמתי באמצע החלום לאונן.

3. אני צריכה זין. זין אסור. 

4. אין לי כח להתאמץ בשביל זה. 

נזכרתי בכמה שולטי עבר.

ולא רק שולטים.

גם כאלה שלא שלטו בי.

אבל היו נעימים לי.

ואני קצת מתגעגעת...

לא להכל.

לזיון טוב מספיק.

מרגש.

שמתאים בדיוק לצרכיי.

למשהו שאין לי.

וחסר לי.

היכולת לגרום לי להרטיב.

במילים בלבד. 

ספק פנטזיה ספק מציאות.

בים ההורמונים המשתוללים...

בטיימינג שהכי פחות ציפיתי לו...

אני מתגעגעת.

 תקופה לא ברורה, טעונת רגשות. אני יכולה להיות מאושרת, ואני יכולה לשכב במיטה ולהרגיש .. לא טוב.

אני מתקשה לשים את האצבע על הסיבה, מתקשה להבין מה גרם לי לכזו נפילה, הרי עד לא מזמן הייתי בעננים, במקום גבוה מאוד מבחינה רוחנית.

הנסיונות להריון מאוד מקרבים בינינו, אנחנו מזדיינים יותר מן הסתם, אבל גם מדברים הרבה יותר, על התקוות, האכזבות ועל החיים המשותפים שלנו ביחד. אני רוצה מאוד להיות אמא, הוא רוצה מאוד להיות אבא. זה לוקח זמן, אנחנו מבינים את זה ומשתדלים להיות סבלניים. 

חודש שעבר, הזדיינו וצפינו בפורנו יחד, ביוזמתי. (בשנה הראשונה של הזוגיות שלנו, נעשה נסיון כזה, אבל זה לא זרם). האמת, הוא התלהב מהרעיון והציע שנעשה זאת שוב בימים שבאו לאחר מכן. הוא גם הסתייג ואמר שלא כדאי לצפות בפורנו הרבה מדיי, במיוחד כשאנחנו לבד, לא אחד עם השני. לא סיפרתי לו שאני צופה המון, אמרתי שרק פה ושם, בקטגוריות מסוימות שאני אוהבת. היה כייף ומענג לצפות איתו ביחד, ומשום מה גם מביך. אתמול ביקשתי לאונן לידו, שאלתי אותו אם מותר לי לפנטז על מה שאני רוצה, ואם הוא רוצה שאשתף אותו בפנטזיה שלי באותו רגע. הוא ענה שרק אם אני רוצה. בסוף זה לא עבד, לא הצלחתי להתכנס בעצמי ולהנות, לא הצלחתי לשחרר. עד עכשיו לא התפרקתי.

בקיצור, חודש שעבר הייתי בטוחה שאני בהיריון, בטוחה ב 99%. לאחר יומיים איחור- קיבלתי. זה היה מחזור קשה, ארוך והייתי רגישה בטירוף. התעצבנתי על הדברים הכי קטנים, לא הייתה לי סבלנות להכיל יותר, לא בבית ולא בעבודה, ומצאתי את עצמי על סף בכי קורע לב, יותר מפעם אחת. אני לא בטוחה אם זה קשור לתהליך הזה שאני עוברת, אבל אני פשוט מרגישה מרוקנת. מרוקנת לגמרי. חושבת איך אני בכלל הולכת להתחיל תואר שני באוקטובר, או בכלל להתחיל את החיים ככה, כשאני כל כך חסרת כוחות ואנרגיות. דפוסי התנהגות ישנים שלי צצים ועולים, אני כואבת על העבר שלא יחזור יותר, הילדות, הרווקות, הנעורים. השלמתי וקיבלתי את ההתבגרות הפיזית, ולהיפך- אני אפילו אוהבת אותה מאוד, מרגישה אישה וסקסית כמו שאף פעם לא הרגשתי. אני כואבת ומתגעגעת בעיקר ל- ח ו פ ש. אני רוצה להיות ציפור דרור, לעוף כשמתחשק לי ולחזור לקן כשאני צריכה יציבות. אני מרגישה חנוקה.

מישהו לא מזמן שאל אותי "איך הפסקת לבגוד"?. ישבתי וחשבתי על זה, וחשבתי וחשבתי... והגעתי לשתי מסקנות-1. שלא באמת הפסקתי. 2. אני לא אוהבת את המילה "בגידה". הצורך הזה בחופש הוא מאפיין אינהרנטי שלי, זה משהו שלא יעלם. יש תקופות שאני זקוקה יותר ליציבות ולסדר בחיים, לשקט, למקום הבטוח, לתחושת הטוהר, ויש תקופות שאני חייבת לעוף, לפרוק כל עול, להתפרק, להתלכלך בקנים אחרים. כי כזאת אני, ואם אני לא נותנת לעצמי את החופש הזה אני מרגישה שאני בוגדת, בעצמי. אני לא מצליחה לחיות עם עצמי. 

השבוע יצאנו לשתות בירה ולהקשיב להרצאה על מונוגמיה ויחסים פתוחים. להפתעתי, הוא זרם, אבל דאג לציין בפני לפני ש"זה לא ישנה את הדעה של כלפי הפורמט של הזוגיות שלנו". האמת, בכלל לא התכוונתי שזה מה שיקרה, אני חושבת שעוד מוקדם לנו לפתוח יחסים, זה לא השלב הנכון כרגע. כן ציפיתי שנוכל לפתוח שיח על הנושא, ולטפטף לו בעדינות את נטייתי המאוד חזקה למסגרת כזו של זוגיות בעתיד. 

הגענו. הוא נדהם מכמות האנשים/ הזוגות שנכחו במקום. הסכמתי כל כך עם כל מה שאמרה, הוא פחות. ברכב בנסיעה חזרה הביתה, הוא העז לשאול מה אני חושבת על ההרצאה, אמרתי לו את האמת, שאני מסכימה איתה לחלוטין אבל הכל עניין של הטיימינג הנכון בחיים, ושאנחנו עוד לא שם. הוא מצידו אמר, שעם הרבה דברים שאמרה הוא מסכים ועם הרבה אחרים הוא לא מסכים. לשמחתי הרבה, הצלחנו לפתוח שיח בנושא, נעים, מקבל, כשכל אחד מצליח, במידה מסוימת, להבין את הצד השני. סיכמנו את השיחה בכך שאמרתי לו, שמבחינתי אני רוצה לדעת שאם מתישהו בהמשך החיים, רצון כזה יעלה בי, אני אוכל להרגיש חופשיה לבוא ולדבר איתו, כמו שאני רוצה להרגיש חופשיה ולדבר איתו על כל דבר אחר. הוא קיבל זאת בהבנה רבה, אך באותה נשימה הדגיש שלא אצפה שהוא יסכים לדבר כזה אם הוא לא ירצה. סיכמנו שנצטרך להתמודד עם הדברים אם וכאשר הם יגיעו, ואולי זה גם יהיה קשה לשני הצדדים, נצטרך למצוא דרך, גם במחיר של פרידה. כמובן שאי אפשר לדעת מה יהיה, והגלגל יכול להתהפך עוד 20 אלף פעם, רק שיחזיק בראש שקיימת בי הנטייה לחופש הזה.

באופן כללי, אני יותר ויותר שומעת על זוגות בהם האישה היא זו שרוצה לפתוח את היחסים, ובן הזוג לא מצליח להבין את זה ומתנגד. לפני חודשיים בערך ישבתי עם חברות בערב בנות, 2 מהן נשואות, אחת רווקה ואני. הרווקה לא שוללת יחסים פתוחים בכלל, אני שלגמרי בעד, ושתי הנשואות (+ילדים לשתיהן) רוצות מאוד, ניסו לדבר על זה עם בני הזוג- אך לשווא. נשמע מתסכל מאוד.

אתמול, הייתה כתבה בחדשות ערוץ 22 על קהילת תמרה בפורטוגל. חבורת הזויים (במובן הטוב של המילה, אני אוהבת הזויים) שדוגלים בזוגיות פתוחה. ישבנו עם המשפחה של בן הזוג שלי מול הטלויזיה, ונדהמתי, נפעמתי, קינאתי בהם, כל כך רציתי להיות שם. אמה מה, במהלך כל הכתבה, אני רק שומעת הערות מעצבנות של בני המשפחה שלו - "איזה שרוטה ההיא, ואיזה חי בסרט ההוא, מה נראה להם... בטח הילד לא יודע מי האבא, איזה דפוק זה..." ובלה בלה בלה. הרגשתי מאוד לא שייכת אליהם באותו רגע, לא במעגל של כולם. שזה טוב מבחינתי! תמיד הייתי ועודני, מחוץ למעגל הנורמה, הולכת בכיוונים שהם לא בהכרח הכיוון של כולם. יחד עם זאת, כעסתי כי הרגשתי שהשיפוט והביקורתיות הזו של הסביבה, במיוחד כשמדובר על המשפחה של בן הזוג שלי, האנשים הקרובים אליו ביותר, רק מקשה עליי בניסיונות שלי לבנות תפיסת עולם אחרת אצלו, מקשה עליי ליצור את המשהו המשותף והאחר, שהוא לא כמו של כולם.

ליטפתי את בן הזוג שלי עם הרגל החשופה שלי, הוא הסתכל וחייכתי, כמו אומרת לו- אני לא מסכימה איתם, אני חושבת אחרת, אנחנו נהיה אחרים. 

הלוואי ויום אחד ההבניות החברתיות לא ישפיעו על הבית שלי, ונוכל להבנות לנו משהו שמתאים לנו יותר.

ואולי לא, ואולי זה חזק ממני, וממנו...

איך מתחילים בכלל לתאר את החוויה ?

בגדול, עונג צרוף.

זה התחיל עם הבטחה שלי לעצמי-אם אני לא מצליחה להיקלט בחודש מאי, אני אתן לעצמי מתנה, וכך היה...

התרגשתי במהלך כל היום, וזה ניכר בעיקר בבטן, כניסות מרובות לשירותים. כזו אני- מרגישה הכל דרך הבטן. הפעם, היה משהו שונה במפגש מסוג כזה, פחדתי יותר מהדבר שאני עלולה להפסיד, לא רציתי לפגוע, וכנראה שהמצפון עבד שעות נוספות. חשבתי על זה לא מעט ואפילו כמעט ויתרתי. אני תוהה ביני לבין עצמי ושואלת את השאלות, זה כבר לא נעשה בקלילות יתרה, כפי שנעשה פעמים רבות בעבר. בסופו של דבר, ביני לבין עצמי, הבנתי שזו הזדמנות פז ואני מממשת. החיים ימשיכו מאותה הנקודה, אך הרבה פחות תסכול ברקע.

לא תכננו שום דבר ופשוט זרמנו. היה לנו חיבור מאוד טוב, שניהם היו מאוד רגישים וקשובים אליי, ומה שרציתי וביקשתי- קרה. הרגשתי שאני שולטת בסיטואציה בכל מהלך הסשן, והדבר נתן לי להרגיש נינוחה ופחות מובכת. 

אני פשוט מעריצה גברים לא מקובעים שמוכנים לנסות ולהתנסות. לא התקיים שום מגע ביניהם, אבל תסכימו איתי שנדרש ראש פתוח לשלישיה מהסוג הזה. 

אסיים ואומר שהבנתי שלעיתים פנטזיות, טוב שישארו בגדר פנטזיות. יש בהן משהו הרבה יותר מושך כשלא יוצא מהכוח אל הפועל. אולי זה הדבר הבלתי מושג, אולי זה פשוט כי בדמיון המשתולל זה הרבה יותר זוהר. 

זהו, אפשר לחזור לשגרת החיים נטולת הריגושים שלי, עד לחוויה הבאה.

בהמשך לפוסטים סביב המצפן הפנימי והשינוי המשמעותי שעשיתי בחיי, התחלתי לקרוא המון ספרים בנושא פילוסופיה בודהיסטית, בעקבותם תפיסת העולם שלי השתנתה, ובהמשך נרשמתי לקורס מדיטציית מיינדפולנס. התחלתי בחודש ינואר השנה, והמשכתי לקורס נוסף החודש. בקורס הקודם הכרתי בחור מקסים, שהזמין אותי לתרגל בקבוצה של מתרגלים מנוסים ובהנחייה. דחיתי את זה זמן רב, אך במקרה התפנה לי היום שבו הקבוצה מתרגלת ולכן החלטתי לנסות. חוץ מזה שתרגלנו 45 דקות "מרחב שמיעה" (שזה היה טו מאצ' בשבילי, אבל הרגיש מדהים), בסוף המפגש, החלטנו לתרגל בזוגות. אני, שלא מכירה איש, התיישבתי בין אנשים שאני לא מכירה, מצאתי את עצמי מתרגלת עם בחור מבוגר, נראה בסביבות ה 40 שלו, עיניים כחולות, כפלי שומן בבטן, נראה כבד מעט, לא מישהו שהייתי בוחנת אם היה עובר לידי ברחוב, וגם לא אם היה יושב כסא לידי באוטובוס, ובאופן כללי נשמע חנבץ רציני. עד כה ראיתי אותו רק בזווית, בפרופיל והקשבתי לו כששיתף את המנחה באיזה הקשר מסוים של פיזיקה.

ההנחייה הייתה ברורה- בסבב ראשון, אני מספרת על הרגעים שבו אני מוצאת את המרווחים, ומרחבי השקט בחיי, והוא שותק ומקשיב, ללא תגובה. תפקידו הוא אחד- לשים לב למרווחי השקט באווירה, בדיבור, בגוף. בסבב השני, אותו הדבר פשוט מתחלפים. אני כמובן, מניחה את השיפוטיות בצד, ומסתובבת אליו בתור הפרטנר שלי לתרגול. במאמר מוסגר אומר שאני בן אדם שמתחבר לכל מיני סוגי אנשים, מההזויים ביותר, עד הקונפורמיסטים ולכל אורך הסקאלה שביניהם. אני לא חוששת להכיר אנשים חדשים, לשוחח, לפתוח, לשתף, להקשיב ומשתדלת ככל האפשר להניח שיפוטיות וביקורתיות בצד, הרי אני בעצמי שרוטה רצינית שמודעת לכך שהיא שרוטה רצינית.

התחלתי בתרגול בכך שהצגתי את עצמי, נתתי מעט רקע על הקשר שלי למדיטציה, ובהמשך התייחסתי למהות התרגול. כל הזמן הזה, הוא מתבונן בי, מקשיב, מחייך מדי פעם, מבין. אני מאוד משתדלת להסתכל לו בעיניים, אך בין משפט למשפט, כשאני משתמשת במרווח שתיקה לחשוב מה לומר וכיצד לנסח, אני משפילה את מבטי לשטיח הרצפה, ושוב יוצרת קשר עין לומר את שחשבתי. אני נותנת את דעתי לנעיצת המבט שלו בשלי, וכמו אין לי דרך לברוח ממנו. יש משהו מאוד שקט שהוא משדר, אבל הדינמיקה הזו מאוד סוערת אצלי ומקשה עליי להתרכז. במובן מסוים, חיפשתי למלא את החלל במילים, בצלילים, רק לא השתיקה שמאלצת אותי להיישיר מבט ולהתמודד עם ... המבוכה?...

הפעמון הטיבטי מצלצל ואנחנו מתחלפים.

הוא עכשיו מדבר, ואני מקשיבה. הוא מספר על ריטריט מדיטציה של מספר ימים, והחופש שהוא חווה שם שהיה בבחינת מרחב של שקט בשבילו. אני מוצאת את זה כל כך קל להתבונן בו, בעיניים הכחולות, לחפש את האישונים, לחייך, גם כאשר הוא זה שעכשיו מחפש לברוח לשטיח תוך כדי נסיונות נואשים למלא את החלל. הוא מרגיש כמה זה קשה, ואולי אני רק משליכה עליו את מה שאני מרגישה שהוא כל כך קשה עבורי. הוא סיים, אמר שזהו, אבל הפעמון עדיין לא מצלצל... ומילוי החלל מרגיש כמו נצח.

בשלב הזה, הוא פשוט נועץ את העיניים שלו בשלי, ואני, בתוך תוכי מתפתלת, מחפשת מוצא לסיטואציה. אני לא יכולה לומר דבר שיכול להפר את השקט שיש בינינו, והוא סיים לומר את דברו. אני מבינה אט-אט שכך זה הולך להרגיש ולהיראות עד צלצול הפעמון, ולכן מנסה להתמסר. אני מחייכת כמו ילדה, ומנסה במקביל שלא לשפוט את הבעות הפנים שלי. אנחנו פשוט יושבים אחד מול השניה, כשלסביבנו אנשים נוספים מדברים, ומסתכלים אחד לשני בעיניים. הוא חודר אליי כל כך עמוק במבט, אני לא יכולה בכלל להסביר את ההרגשה. זה מרגיש כל כך אינטימי, וזה מעניין, ופאקינג מחרמןןןן. זו כמו תחושה לשכב מולו עירומה, פעורת רגליים, אבל בצורה חודרנית ואינטימית הרבה יותר. הרגשתי שהוא מזיין אותי עמוק וחזק רק עם העיניים שלו.. באיטיות מחרמנת, ואני רוצה עוד. הפנטזיות שלי כבר לקחו אותי רחוק בדמיון והתמקדו בעיקר בחדירה מאסיבית שלו לתוכי, תוך תחושה שכל הגוף שלי נמחץ אל מול הכפלים שלו בבטן, וכובד משקלו. פתאום לא רציתי שזה ייגמר. זה חרמן אותי ברגע, וכשחזרתי הביתה אוננתי על זה בטירוף.

תמיד ידעתי שגברים מבוגרים עושים לי את זה ממש, אולי כתבתי את זה פה בעבר, אבל גברים מבוגרים שמסתכלים לי עמוק בעיניים, יכולים לחרפן אותי לגמרי, להגמיר אותי במקום. אני נמסה מזה, מתמסרת אליהם לחלוטין, הם יכולים לעשות בי כרצונם. איך הבנתי את זה רק עכשיו...?

הפעמון מצלצל, המפגש הסתיים.

שבת שלום לך מבוגר חרמן שידע לעשות את זה נכון...

אני מתביישת לכתוב את זה, אבל אתמול בלילה חלמתי שאורן חזן רוצה לדפוק אותי בשירותים ציבוריים.

אני מתביישת להודות בזה שאפילו קצת נהניתי.

(גמולת בדסמ כבר 7 חודשים)

חלק 1- שינוי תפיסה:

אני יושבת בשמש וקוראת את הספר האהוב עליי לאחרונה. היום בבוקר בכלל ירד גשם, והנה אני באמצע ינואר, יושבת בשמש של מאי, נהנת מהכאן ועכשיו שלי. מצליחה לא לחשוב על כלום חוץ מהירוק והצהוב שמקיפים אותי. אני מרגישה איך הדמעות שלי חונקות לי את הגרון, יורדות במורד הלחיים, ממשיכות לצוואר, ומתחברות לכדי דמעה אחת גדולה שמחליקה לה בין השדיים שלי. נהנת מהצמרמורת שמלווה אותי. מתמסרת לה על אף שבא לי להעביר את האצבע ולנגב אותה. כבר שנתיים שלא בכיתי מאושר. אולי יותר. ואני חושבת בכלל אם אושר הוא משהו שקיים. אולי מדובר על שקט נפשי תהומי. יש רגעים של אושר. זה בטוח. קורה ללי מדי פעם באוטו. אבל קורה לי לאחרונה יותר ויותר, שאני מרגישה את מה שעכשיו. אני סוקרת את ההתחלה. מנסה לחשוב איפה הייתה נקודת השינוי, ההארה.

זה יכול היה להתחיל הרבה לפני, קשה לשים את האצבע. מניחה שהיו הרבה אנשים ורגעים שהביאו אותי למה שאני היום. אך, אסמן את אחד השולטים שהכרתי. אני עד היום לא יודעת מי הוא. וזה לא מעניין אותי. אין לי שום קשר אליו כרגע וטוב שכך. הוא גרם לי להתמודד עם פחד ומבוכה והוציא ממני דברים שלא ידעתי על קיומם. כמו מין לחץ על כפתור הפעלה. משהו בי התחיל לאבד אחיזה. לאבד אחיזה בכל מה שידעתי על עצמי,כל מה שחשבתי והייתי בטוחה לגביו, הדרך הזו שלא הייתי מוכנה לרדת ממנה,לנסות לצעוד בדרכים אחרות. התחלתי לשאול את עצמי שאלות והכל החל להשתנות באותו רגע.

התחלתי לעשות דברים שתמיד רציתי ואף פעם לא היה לי האומץ להתמודד עם הפחד שכרוך בהם. לפרוץ מחסומים, ללכת מעל ומעבר לעצמי ולגלות מחוזות חדשים. ההצלחה והגאווה הניעה בי גלגלים של ביטחון והערכה עצמית שכמותם אף פעם לא היו לי. ובעיקר, שינתה לי את התפיסה מול בן הזוג שלי. ניצנים של שינוי החלו לצוץ. עם זאת, זה לא היה מושלם, או לא היה רציף. היו ימים שהייתי בדאון אחרי חלום או אחרי סיטואציה לא טובה שנתקלתי בה איתו. עם הזמן, הדאונים הופיעו בתדירות נמוכה יותר.

חלק 2- אמא:

כנראה יש גיל בחיים שאחריו, נורא קשה לקבל דברים, להתעמק, לנסות לראות אותם בצורה אחרת. אולי רק מדובר על הדור הישן, שהתחנך בצורה מאוד מסוימת וזה כל מה שהוא הכיר ויכיר אי פעם.

אמא שלי באה אליי. זו הפעם השנייה שהיא אצלי בדירה שאני גרה בה כבר שנה וחצי. בזמן אחר הייתי אומרת שזה עצוב,אבל אולי גם לי יש חלק בעניין-אף פעם לא הצעתי לה לבוא לבקר.

בכל אופן, הפעם השנייה הזו, הנוכחית, מתקיימת כי התנעתי אותה. היינו חייבות לדבר על מה שקורה בינינו לאחרונה. איך הכל מתפרק. לי. לה. כמו מגדל מאוד יציב שפשוט קורס על קורותיו כתוצאה מעייפות החומר.

היא מתעקשת לדבר על הנישואין ברבנות. היא בכלל לא מבינה שזה לא האישיו. כל ניסיונותיי לזום אווט, להראות לה את התמונה הרחבה יותר, העלו חרס. מניפולציות רגשיות לא מודעות, שאמא מנסה לעשות על הבת שלה. היא לא מבינה שנגמרו התקופות האלה. אני בשלב כזה בחיים שזה לא עובד עליי יותר. אני אדון לעצמי. אני את הבחירות שלי אבחר מתוך הנטייה לרצות את עצמי בלבד. לבסוף, הסכמנו שלא להסכים. טוב נו.. היא לא בדיוק הסכימה,היא פשוט עדיין קיוותה וייחלה שאעמוד בציפיותיה וכך יצאה עם הרגשה שכזו. אני פטרתי אותה ב"נראה", רק בשביל לסיים את מה שהיה מיותר להתחיל מלכתחילה.

אני מבינה שהיה לי חשוב לנסות להכיר לה קצת ממני. הייתם מאמינים? אמא שלא מכירה את בתה על רוב רבדיה. אמא שלא מוכנה להקשיב לקצב פעימות הלב של בתה. בזמן אחר, בוודאי הייתי אומרת שזה עצוב.

למדתי לשחרר. אני כבר לא כועסת עליה שלא הייתה שם כשהייתי צריכה אותה בתקופה כה שחורה בחיי. לא כועסת שלא מכירה אותי באמת. לא כועסת שעסוקה בעצמה יותר. ידעתי ועודני יודעת דבר אחד- אני אעשה הכל כדי להיות אמא אחרת לילדיי.

חלק 3- גשם של תובנות:

כחלק מתהליך השחרור מול אמא שלי, הבנתי המון דפוסים ששימשו אותי בילדות. הצורך למרוד כי זו הדרך היחידה להשמיע את הקול שלי. בבית הייתה הילדה הטובה והמרצה, ולא הייתה יכולה להתקיים במקביל, באותו הבית, הילדה האותנטית שייחלתי להיות. הפתרון- הפרדה, להסתיר את מי שאני באמת בפנים ולהראות כלפי חוץ מה שמצופה שאהיה. בכלל, מדיניות ההסתרה בבית על ידי אמא שלי הייתה אישיו רציני. למדתי להסתיר הכל מכולם ולפעמים נשארתי בודדה בעולמי הפנימי, ובתחושה שאני לא בסדר. זה משהו שהתחלתי להבין כבר לפני תקופה,אבל רק עכשיו, הגיעה ההבנה של המשמעות  - הכל מתפרק לי ואני מתמודדת עם ההשלכות.

גיל 30 הביא עמו התבגרות אחרת, במובנים של רוחניות ותודעה. יכולתי לחוש בטיפות של תובנות נופלות לי מהשמיים, תוך שאני מנסה לתפוס את כולן בכפות הידיים. באחת הפעמים הצלחתי לתפוס שמופנמים בי הרבה מהשיפוטיות והביקורתיות של אמא שלי. לרוב, לא הייתי שמה לב לתגובות שלי והייתי פועלת על אוטומט. היום אני עוצרת לחשוב לפני, וגם אם הגבתי מהבטן- אני מתעקשת לתקן.

אחרי שהבנתי כמה דברים על עצמי, היא הגיעה אליי ואמרה ששחררה בעקבות שיחה עם אמא שלה. הדבר רק הוכיח לי עד כמה הציפיות הבין דוריות מאיתנו כאמא לבת משתרשות ומופנמות. יש משהו בבקשה של אמא שלה לשחרר, ששחרר אצל אמא שלי משהו,שלא יכולתי אני להשפיע בדבר בכיוון ההפוך- מבת לאמא. מודה שהיה לי ניצוץ של תקווה באשר ליכולת של אמא שלי לראות ולחוות דינאמיות וגמישות מחשבתית, הייתי בטוחה שזה אבוד. הצעתי לה שנשב לקפה. עכשיו רק צריך למצוא זמן. אין לי יותר מדיי ציפיות. אני באה סקפטית. לא אתאכזב אם לא אצליח לגעת, אם כי אני דיי מאמינה שתקשורת מקרבת תעשה את העבודה.

חלק 4- כל מה שרציתי - ואינו:

אני יותר ויותר עוצרת לחשוב, דבר שלא הייתי עושה בעבר. בעיקר מתמקדת בשינוי, מנסה לבחון אותו מכל הכיוונים. אני אומרת לעצמי שאני באמת בת מזל, על כך שזכיתי לראות את הדברים מכיוונים אחרים. לפעמים אני ממש חושבת, שיש איזה כוח עליון שכיוון אותי לרגע הזה. הנטייה היא לומר שיש יד עליונה שמכוונת- אבל לא. לא מעוניינת להאמין בזה- אלא מכוונת יותר ויותר להאמין במצפן הפנימי שלי. בשליטה שלי בסיטואציה.

שמי התודעה שלי המשיכו להמטיר עליי תובנות ללא סוף. הכל התחבר לי כמו בפאזל. רבות התרגלתי להתנהל בצורה שמעכבת אותי, ולא הצלחתי לדייק את הגורמים. כשהדברים התפרקו, ונבנו שוב, הייתה לי היכולת לזהות דפוסים ולארגן הכל מחדש, לשנות את מה שלא בונה אותי. להתאים את עצמי לסביבה, ולאו דווקא לצפות שהסביבה תתנהל באופן הרמוני לפי צרכיי.

אם יש משהו שאני כל הזמן אומרת לעצמי, ולא רק אני, אלא שומעת את זה לא מעט מאחרים- 'אני לא אהיה כמו אמא שלי'. מה זה אומר באמת? מה המשמעות של לא להתנהג כמו מישהו שאנחנו לא רוצים להיות? עד כמה אנחנו מודעים לכל מה שקיים ומופנם בנו מילדות? אני יכולה לומר, בביטחון מלא, שהיום אני מודעת יותר  לדפוסים מסוימים ולכן, יותר קל לי לקבל את הדברים כפי שהם, או לשנות במידת הצורך. אני מביטה על מה שיש, ולא מתמקדת ב"אין", כפי שאמי עשתה ועושה כל חייה. התעייפתי מהחיפוש אחר משהו אחר, שהמשהו האחר הוא כל דבר פרט למה שיש לי. ברגע שהבנתי את זה, משהו בי השתחרר. התמסרתי לגמרי למצפן שלי. ראיתי את הטוב, בכל סיטואציה, בכל אדם, באנשים הכי קרובים אליי, במציאות הנוכחית שלי. הלב שלי נפתח והיה מוכן לקבל, ובעיקר לתת, לחלוק את הסבלנות והרוגע שלי עם הסביבה. 

בעיקר למדתי לא לשפוט את עצמי, לקבל את העובדה שיש בי גם חלקים אגרסיבים, או מפלצתיים. כשהשלמתי עם כל המורכבויות שבי, אוטומטית קיבלתי גם אחרים, ובמיוחד שוני תהומי ביני לבין בן הזוג שלי ולא הסתכלתי על זה בהכרח כדיכוטומיה צורמת. 

אני רואה אותה מתקרבת מולי, מעבר לכביש, למרות שחשוך. לצד שמאל שלה כלב שחור. זו לא פעם ראשונה שאני רואה אותה, הכלב תמיד לצד שמאל שלה. יד ימין אוחזת בידית רצועה כחולה, יד שמאל תופסת את הרצועה כדי לתמוך בימנית ולתת תיקון אם צריך. היא נראית כל כך מצחיק עם כפכפי ההוויאנס שגדולות עליה בכמה מידות. אולי שייכות לגבר שאיתו היא חיה.

שניהם מגיעים לשפת הכביש ובפקודה שלה- הוא עוצר. מסתכלת ימינה,שמאלה, כפי שלימדו אותה בילדות, במטרה להוות לו דוגמא לדרך הנכונה שבה צריך לחצות את הכביש. היא מנסה ללמד אותו כבר כמעט שנה. אני עדיין רואה אותו לפעמים בורח מהבית וחוצה באטרף את הכביש. פעם אחת אפילו רכב כמעט פגע בו, כבר ראיתי את זה קורה, אבל בשנייה האחרונה צעקתי לו את הפקודה שלה והוא השכיל לעצור,מופתע, תוך שהוא סורק את הסביבה לחפש אחריה.

היא מחכה שיעברו הרכבים ויתפנה הכביש ואז היא תתן לו פקודה נוספת והם יחצו בבטחה.

היא כל כך יפה עם נעלי ההוויאנס שגדולות עליה בלפחות 5 מידות. גם בלעדיהם היא ממש יפה, אבל משהו בזרימה הזו- של פשוט לקחת נעליים שגדולות עלייך ולצאת החוצה- מגניב אותי. היא בעלת שיער ארוך שטני שעובר לה את קו החזייה. פוני קצר שנופל לה ברכות על הפנים, לפעמים מרשה לעצמו להסתיר עיניים כחולות עמוקות. משקפיי ראייה מלבניות עם מסגרת כהה עבה, אולי שחורה. היא עגלגלה באגן ויש לה חזה גדול.

הם עוברים לכיווני, היא זורקת לי שלום ומה ניינים קצר ומחייכת חיוך אלוהי שחושף שיניים יפות ולבנות. על השפתיים שלה מרוח אודם אדום מט, שבנוכחתו מדגיש את השיניים המסודרות פלס, אחת אחת. השפתיים נמתחות באלגנטיות משוועת. אולי חזרה מאירוע או מבילוי. איך היא תמיד יפה כזו. אני ממשיכה לי לדרכי ומסיטה את הראש ב 120 מעלות, מעיפה את המבט לכיוון הישבן שלה. ׳זה לא עסק׳ אני מפטירה לעצמי וממשיכה ללכת קדימה עם המבט אחורה. היא נראית כל כך גמלונית במאמציה לצעוד ולהשאיר את הכפכפים על רגליה הקטנות. היא מדדה בחינניות שכובשת אותי עם כל צעד.

היא גרה לא רחוק. האמת אפילו ממש קרוב אליי. אני יכולה לראות את הגינה המושלמת שלה. עציצים שהיא עיצבה על הדק באמצע הגינה, מעוטרים במילות השראה,  פרחים מכל עבר, חלוקי נחל שצבעה בצבעי אקריל בשלל גווני כחול. ראיתי אותה בשלב הראשון של ההכנה, מעבר לכביש, ממיינת, בוחרת כל אבן בקפידה. מרימה, בוחנת, מכניסה לשקית. מרימה, בוחנת, זורקת חזרה לאדמה.

לפני שלושה שבועות הבחנתי בה סוחבת חלונות ישנים ושבורים שעקרו מאיזה בית, בהמשך יכולתי לשמוע אותה משייפת את העץ, מחייה מחדש. היא לא משעממת בכלל גברת הוויאנס שלי.

לא פעם האזנתי לה בשיחות איתו כשהיו בגינה. היא רהוטה, חדה, חריפה, יודעת להעביר את המסר הנכון, מכל שיחה ביניהם היא יוצאת עם היד על העליונה. היא בלתי מנוצחת.

היא מנגנת בגיטרה. היא לא מקצוענית, אבל משתפרת מפעם לפעם. יש לה סגנון אחר משל כולם. אם יש משהו שאני יכולה לומר בוודאות,הוא שגברת הוויאנס היא לא מיינסטרים. בתקופה האחרונה היא מנסה ללמוד לנגן שיר שאני מאוד אוהבת של daughter. היא לא מצליחה לנגן אותו ולשיר במקביל. אני שרה בשקט, בשבילה. 

לפני כמה ימים ישבתי במרפסת שלי ושמעתי שחברים הגיעו אליהם. הם ישבו על הדק בגינה הצבעונית שלה. היה מזג אויר מושלם בחוץ, לא חם מדיי, לא קר מדיי, מזג אוויר של ראש השנה שנופל בחודש אוקטובר. שמעתי את הקול שלה, את הצחוק. לגברת הוויאנס יש הומור שכמוהו עוד לא יצא לי לפגוש. יכולתי לשמוע את החיוך שלה מבעד לצלילים של מובייל הצדפים שכנראה אספה בחו"ל. הם לא היו פה תקופה של כמה ימים בקייץ, כשחזרו, ראיתי אותה בחוץ משחילה בסבלנות ובריכוז עילאי את החבל לצדפים. באותה פעם שהיו בחו"ל, נכנסתי אליהם לחצר, רק לראות מקרוב. בגינה, בין הפרחים, היו מונחות חיפושיות אדומות קטנות שהכינה מחלוקי נחל, עם עיניים ונקודות. 

גברת הוויאנס מפרה את הסביבה שלה, הכל תמיד חי, צבעוני, מרשרש, שמח, מאושר. תוהה אם היא מאושרת. היא נראית מאושרת. איך היא יכולה להיות לא מאושרת, הרי היא הילדה הכי יפה בגן, עם כל התכונות הנדרשות להיות כזו גם מבפנים. אני מקווה שהיא מאושרת. גברת שנועלת כפכפי הוויאנס שגדולות עליה בלפחות 5 מידות חייבת להיות מאושרת כי היא לא מתעסקת באיך היא נראית ומה יגידו אחרים.

אני רוצה להיות כמוה.

מוציאה מהארון כפכפי הוויאנס מידה 45.

יוצאת לטייל.

איך זה הגיוני להוקיר תודה אמיתית לשולט ולשנוא אותו בו זמנית...?

עוד לא החלטתי מה מהם אני יותר.

תקועה עם פאנצ׳ר באמצע הכביש ב 2:00 בלילה.

אין אף אחד ער.

מנסה לעצור רכבים.

(פאק, למה לא יצאתי מהבית עם מיני ועקבים???

או

למה לעזאזל אני לא יודעת להחליף צמיג באוטו??? )

ותודה לצדיק בסדום, מנהל הפרוייקטים הרוסי, שעצר לעזור לי.

עכשיו אני כבר יודעת להחליף בעצמי...

זה פותר לי למעשה 2 בעיות:

1. לא אעמוד יותר במצב חסר אונים שכזה.

2. אוכל לוותר ביתר קלות על עניין העקבים.