כרוניקה חיה

חלק 1- שינוי תפיסה:

אני יושבת בשמש וקוראת את הספר האהוב עליי לאחרונה. היום בבוקר בכלל ירד גשם, והנה אני באמצע ינואר, יושבת בשמש של מאי, נהנת מהכאן ועכשיו שלי. מצליחה לא לחשוב על כלום חוץ מהירוק והצהוב שמקיפים אותי. אני מרגישה איך הדמעות שלי חונקות לי את הגרון, יורדות במורד הלחיים, ממשיכות לצוואר, ומתחברות לכדי דמעה אחת גדולה שמחליקה לה בין השדיים שלי. נהנת מהצמרמורת שמלווה אותי. מתמסרת לה על אף שבא לי להעביר את האצבע ולנגב אותה. כבר שנתיים שלא בכיתי מאושר. אולי יותר. ואני חושבת בכלל אם אושר הוא משהו שקיים. אולי מדובר על שקט נפשי תהומי. יש רגעים של אושר. זה בטוח. קורה ללי מדי פעם באוטו. אבל קורה לי לאחרונה יותר ויותר, שאני מרגישה את מה שעכשיו. אני סוקרת את ההתחלה. מנסה לחשוב איפה הייתה נקודת השינוי, ההארה.

זה יכול היה להתחיל הרבה לפני, קשה לשים את האצבע. מניחה שהיו הרבה אנשים ורגעים שהביאו אותי למה שאני היום. אך, אסמן את אחד השולטים שהכרתי. אני עד היום לא יודעת מי הוא. וזה לא מעניין אותי. אין לי שום קשר אליו כרגע וטוב שכך. הוא גרם לי להתמודד עם פחד ומבוכה והוציא ממני דברים שלא ידעתי על קיומם. כמו מין לחץ על כפתור הפעלה. משהו בי התחיל לאבד אחיזה. לאבד אחיזה בכל מה שידעתי על עצמי,כל מה שחשבתי והייתי בטוחה לגביו, הדרך הזו שלא הייתי מוכנה לרדת ממנה,לנסות לצעוד בדרכים אחרות. התחלתי לשאול את עצמי שאלות והכל החל להשתנות באותו רגע.

התחלתי לעשות דברים שתמיד רציתי ואף פעם לא היה לי האומץ להתמודד עם הפחד שכרוך בהם. לפרוץ מחסומים, ללכת מעל ומעבר לעצמי ולגלות מחוזות חדשים. ההצלחה והגאווה הניעה בי גלגלים של ביטחון והערכה עצמית שכמותם אף פעם לא היו לי. ובעיקר, שינתה לי את התפיסה מול בן הזוג שלי. ניצנים של שינוי החלו לצוץ. עם זאת, זה לא היה מושלם, או לא היה רציף. היו ימים שהייתי בדאון אחרי חלום או אחרי סיטואציה לא טובה שנתקלתי בה איתו. עם הזמן, הדאונים הופיעו בתדירות נמוכה יותר.

חלק 2- אמא:

כנראה יש גיל בחיים שאחריו, נורא קשה לקבל דברים, להתעמק, לנסות לראות אותם בצורה אחרת. אולי רק מדובר על הדור הישן, שהתחנך בצורה מאוד מסוימת וזה כל מה שהוא הכיר ויכיר אי פעם.

אמא שלי באה אליי. זו הפעם השנייה שהיא אצלי בדירה שאני גרה בה כבר שנה וחצי. בזמן אחר הייתי אומרת שזה עצוב,אבל אולי גם לי יש חלק בעניין-אף פעם לא הצעתי לה לבוא לבקר.

בכל אופן, הפעם השנייה הזו, הנוכחית, מתקיימת כי התנעתי אותה. היינו חייבות לדבר על מה שקורה בינינו לאחרונה. איך הכל מתפרק. לי. לה. כמו מגדל מאוד יציב שפשוט קורס על קורותיו כתוצאה מעייפות החומר.

היא מתעקשת לדבר על הנישואין ברבנות. היא בכלל לא מבינה שזה לא האישיו. כל ניסיונותיי לזום אווט, להראות לה את התמונה הרחבה יותר, העלו חרס. מניפולציות רגשיות לא מודעות, שאמא מנסה לעשות על הבת שלה. היא לא מבינה שנגמרו התקופות האלה. אני בשלב כזה בחיים שזה לא עובד עליי יותר. אני אדון לעצמי. אני את הבחירות שלי אבחר מתוך הנטייה לרצות את עצמי בלבד. לבסוף, הסכמנו שלא להסכים. טוב נו.. היא לא בדיוק הסכימה,היא פשוט עדיין קיוותה וייחלה שאעמוד בציפיותיה וכך יצאה עם הרגשה שכזו. אני פטרתי אותה ב"נראה", רק בשביל לסיים את מה שהיה מיותר להתחיל מלכתחילה.

אני מבינה שהיה לי חשוב לנסות להכיר לה קצת ממני. הייתם מאמינים? אמא שלא מכירה את בתה על רוב רבדיה. אמא שלא מוכנה להקשיב לקצב פעימות הלב של בתה. בזמן אחר, בוודאי הייתי אומרת שזה עצוב.

למדתי לשחרר. אני כבר לא כועסת עליה שלא הייתה שם כשהייתי צריכה אותה בתקופה כה שחורה בחיי. לא כועסת שלא מכירה אותי באמת. לא כועסת שעסוקה בעצמה יותר. ידעתי ועודני יודעת דבר אחד- אני אעשה הכל כדי להיות אמא אחרת לילדיי.

חלק 3- גשם של תובנות:

כחלק מתהליך השחרור מול אמא שלי, הבנתי המון דפוסים ששימשו אותי בילדות. הצורך למרוד כי זו הדרך היחידה להשמיע את הקול שלי. בבית הייתה הילדה הטובה והמרצה, ולא הייתה יכולה להתקיים במקביל, באותו הבית, הילדה האותנטית שייחלתי להיות. הפתרון- הפרדה, להסתיר את מי שאני באמת בפנים ולהראות כלפי חוץ מה שמצופה שאהיה. בכלל, מדיניות ההסתרה בבית על ידי אמא שלי הייתה אישיו רציני. למדתי להסתיר הכל מכולם ולפעמים נשארתי בודדה בעולמי הפנימי, ובתחושה שאני לא בסדר. זה משהו שהתחלתי להבין כבר לפני תקופה,אבל רק עכשיו, הגיעה ההבנה של המשמעות  - הכל מתפרק לי ואני מתמודדת עם ההשלכות.

גיל 30 הביא עמו התבגרות אחרת, במובנים של רוחניות ותודעה. יכולתי לחוש בטיפות של תובנות נופלות לי מהשמיים, תוך שאני מנסה לתפוס את כולן בכפות הידיים. באחת הפעמים הצלחתי לתפוס שמופנמים בי הרבה מהשיפוטיות והביקורתיות של אמא שלי. לרוב, לא הייתי שמה לב לתגובות שלי והייתי פועלת על אוטומט. היום אני עוצרת לחשוב לפני, וגם אם הגבתי מהבטן- אני מתעקשת לתקן.

אחרי שהבנתי כמה דברים על עצמי, היא הגיעה אליי ואמרה ששחררה בעקבות שיחה עם אמא שלה. הדבר רק הוכיח לי עד כמה הציפיות הבין דוריות מאיתנו כאמא לבת משתרשות ומופנמות. יש משהו בבקשה של אמא שלה לשחרר, ששחרר אצל אמא שלי משהו,שלא יכולתי אני להשפיע בדבר בכיוון ההפוך- מבת לאמא. מודה שהיה לי ניצוץ של תקווה באשר ליכולת של אמא שלי לראות ולחוות דינאמיות וגמישות מחשבתית, הייתי בטוחה שזה אבוד. הצעתי לה שנשב לקפה. עכשיו רק צריך למצוא זמן. אין לי יותר מדיי ציפיות. אני באה סקפטית. לא אתאכזב אם לא אצליח לגעת, אם כי אני דיי מאמינה שתקשורת מקרבת תעשה את העבודה.

חלק 4- כל מה שרציתי - ואינו:

אני יותר ויותר עוצרת לחשוב, דבר שלא הייתי עושה בעבר. בעיקר מתמקדת בשינוי, מנסה לבחון אותו מכל הכיוונים. אני אומרת לעצמי שאני באמת בת מזל, על כך שזכיתי לראות את הדברים מכיוונים אחרים. לפעמים אני ממש חושבת, שיש איזה כוח עליון שכיוון אותי לרגע הזה. הנטייה היא לומר שיש יד עליונה שמכוונת- אבל לא. לא מעוניינת להאמין בזה- אלא מכוונת יותר ויותר להאמין במצפן הפנימי שלי. בשליטה שלי בסיטואציה.

שמי התודעה שלי המשיכו להמטיר עליי תובנות ללא סוף. הכל התחבר לי כמו בפאזל. רבות התרגלתי להתנהל בצורה שמעכבת אותי, ולא הצלחתי לדייק את הגורמים. כשהדברים התפרקו, ונבנו שוב, הייתה לי היכולת לזהות דפוסים ולארגן הכל מחדש, לשנות את מה שלא בונה אותי. להתאים את עצמי לסביבה, ולאו דווקא לצפות שהסביבה תתנהל באופן הרמוני לפי צרכיי.

אם יש משהו שאני כל הזמן אומרת לעצמי, ולא רק אני, אלא שומעת את זה לא מעט מאחרים- 'אני לא אהיה כמו אמא שלי'. מה זה אומר באמת? מה המשמעות של לא להתנהג כמו מישהו שאנחנו לא רוצים להיות? עד כמה אנחנו מודעים לכל מה שקיים ומופנם בנו מילדות? אני יכולה לומר, בביטחון מלא, שהיום אני מודעת יותר  לדפוסים מסוימים ולכן, יותר קל לי לקבל את הדברים כפי שהם, או לשנות במידת הצורך. אני מביטה על מה שיש, ולא מתמקדת ב"אין", כפי שאמי עשתה ועושה כל חייה. התעייפתי מהחיפוש אחר משהו אחר, שהמשהו האחר הוא כל דבר פרט למה שיש לי. ברגע שהבנתי את זה, משהו בי השתחרר. התמסרתי לגמרי למצפן שלי. ראיתי את הטוב, בכל סיטואציה, בכל אדם, באנשים הכי קרובים אליי, במציאות הנוכחית שלי. הלב שלי נפתח והיה מוכן לקבל, ובעיקר לתת, לחלוק את הסבלנות והרוגע שלי עם הסביבה. 

בעיקר למדתי לא לשפוט את עצמי, לקבל את העובדה שיש בי גם חלקים אגרסיבים, או מפלצתיים. כשהשלמתי עם כל המורכבויות שבי, אוטומטית קיבלתי גם אחרים, ובמיוחד שוני תהומי ביני לבין בן הזוג שלי ולא הסתכלתי על זה בהכרח כדיכוטומיה צורמת.