בהמשך לפוסטים סביב המצפן הפנימי והשינוי המשמעותי שעשיתי בחיי, התחלתי לקרוא המון ספרים בנושא פילוסופיה בודהיסטית, בעקבותם תפיסת העולם שלי השתנתה, ובהמשך נרשמתי לקורס מדיטציית מיינדפולנס. התחלתי בחודש ינואר השנה, והמשכתי לקורס נוסף החודש. בקורס הקודם הכרתי בחור מקסים, שהזמין אותי לתרגל בקבוצה של מתרגלים מנוסים ובהנחייה. דחיתי את זה זמן רב, אך במקרה התפנה לי היום שבו הקבוצה מתרגלת ולכן החלטתי לנסות. חוץ מזה שתרגלנו 45 דקות "מרחב שמיעה" (שזה היה טו מאצ' בשבילי, אבל הרגיש מדהים), בסוף המפגש, החלטנו לתרגל בזוגות. אני, שלא מכירה איש, התיישבתי בין אנשים שאני לא מכירה, מצאתי את עצמי מתרגלת עם בחור מבוגר, נראה בסביבות ה 40 שלו, עיניים כחולות, כפלי שומן בבטן, נראה כבד מעט, לא מישהו שהייתי בוחנת אם היה עובר לידי ברחוב, וגם לא אם היה יושב כסא לידי באוטובוס, ובאופן כללי נשמע חנבץ רציני. עד כה ראיתי אותו רק בזווית, בפרופיל והקשבתי לו כששיתף את המנחה באיזה הקשר מסוים של פיזיקה.
ההנחייה הייתה ברורה- בסבב ראשון, אני מספרת על הרגעים שבו אני מוצאת את המרווחים, ומרחבי השקט בחיי, והוא שותק ומקשיב, ללא תגובה. תפקידו הוא אחד- לשים לב למרווחי השקט באווירה, בדיבור, בגוף. בסבב השני, אותו הדבר פשוט מתחלפים. אני כמובן, מניחה את השיפוטיות בצד, ומסתובבת אליו בתור הפרטנר שלי לתרגול. במאמר מוסגר אומר שאני בן אדם שמתחבר לכל מיני סוגי אנשים, מההזויים ביותר, עד הקונפורמיסטים ולכל אורך הסקאלה שביניהם. אני לא חוששת להכיר אנשים חדשים, לשוחח, לפתוח, לשתף, להקשיב ומשתדלת ככל האפשר להניח שיפוטיות וביקורתיות בצד, הרי אני בעצמי שרוטה רצינית שמודעת לכך שהיא שרוטה רצינית.
התחלתי בתרגול בכך שהצגתי את עצמי, נתתי מעט רקע על הקשר שלי למדיטציה, ובהמשך התייחסתי למהות התרגול. כל הזמן הזה, הוא מתבונן בי, מקשיב, מחייך מדי פעם, מבין. אני מאוד משתדלת להסתכל לו בעיניים, אך בין משפט למשפט, כשאני משתמשת במרווח שתיקה לחשוב מה לומר וכיצד לנסח, אני משפילה את מבטי לשטיח הרצפה, ושוב יוצרת קשר עין לומר את שחשבתי. אני נותנת את דעתי לנעיצת המבט שלו בשלי, וכמו אין לי דרך לברוח ממנו. יש משהו מאוד שקט שהוא משדר, אבל הדינמיקה הזו מאוד סוערת אצלי ומקשה עליי להתרכז. במובן מסוים, חיפשתי למלא את החלל במילים, בצלילים, רק לא השתיקה שמאלצת אותי להיישיר מבט ולהתמודד עם ... המבוכה?...
הפעמון הטיבטי מצלצל ואנחנו מתחלפים.
הוא עכשיו מדבר, ואני מקשיבה. הוא מספר על ריטריט מדיטציה של מספר ימים, והחופש שהוא חווה שם שהיה בבחינת מרחב של שקט בשבילו. אני מוצאת את זה כל כך קל להתבונן בו, בעיניים הכחולות, לחפש את האישונים, לחייך, גם כאשר הוא זה שעכשיו מחפש לברוח לשטיח תוך כדי נסיונות נואשים למלא את החלל. הוא מרגיש כמה זה קשה, ואולי אני רק משליכה עליו את מה שאני מרגישה שהוא כל כך קשה עבורי. הוא סיים, אמר שזהו, אבל הפעמון עדיין לא מצלצל... ומילוי החלל מרגיש כמו נצח.
בשלב הזה, הוא פשוט נועץ את העיניים שלו בשלי, ואני, בתוך תוכי מתפתלת, מחפשת מוצא לסיטואציה. אני לא יכולה לומר דבר שיכול להפר את השקט שיש בינינו, והוא סיים לומר את דברו. אני מבינה אט-אט שכך זה הולך להרגיש ולהיראות עד צלצול הפעמון, ולכן מנסה להתמסר. אני מחייכת כמו ילדה, ומנסה במקביל שלא לשפוט את הבעות הפנים שלי. אנחנו פשוט יושבים אחד מול השניה, כשלסביבנו אנשים נוספים מדברים, ומסתכלים אחד לשני בעיניים. הוא חודר אליי כל כך עמוק במבט, אני לא יכולה בכלל להסביר את ההרגשה. זה מרגיש כל כך אינטימי, וזה מעניין, ופאקינג מחרמןןןן. זו כמו תחושה לשכב מולו עירומה, פעורת רגליים, אבל בצורה חודרנית ואינטימית הרבה יותר. הרגשתי שהוא מזיין אותי עמוק וחזק רק עם העיניים שלו.. באיטיות מחרמנת, ואני רוצה עוד. הפנטזיות שלי כבר לקחו אותי רחוק בדמיון והתמקדו בעיקר בחדירה מאסיבית שלו לתוכי, תוך תחושה שכל הגוף שלי נמחץ אל מול הכפלים שלו בבטן, וכובד משקלו. פתאום לא רציתי שזה ייגמר. זה חרמן אותי ברגע, וכשחזרתי הביתה אוננתי על זה בטירוף.
תמיד ידעתי שגברים מבוגרים עושים לי את זה ממש, אולי כתבתי את זה פה בעבר, אבל גברים מבוגרים שמסתכלים לי עמוק בעיניים, יכולים לחרפן אותי לגמרי, להגמיר אותי במקום. אני נמסה מזה, מתמסרת אליהם לחלוטין, הם יכולים לעשות בי כרצונם. איך הבנתי את זה רק עכשיו...?
הפעמון מצלצל, המפגש הסתיים.
שבת שלום לך מבוגר חרמן שידע לעשות את זה נכון...