תקופה לא ברורה, טעונת רגשות. אני יכולה להיות מאושרת, ואני יכולה לשכב במיטה ולהרגיש .. לא טוב.
אני מתקשה לשים את האצבע על הסיבה, מתקשה להבין מה גרם לי לכזו נפילה, הרי עד לא מזמן הייתי בעננים, במקום גבוה מאוד מבחינה רוחנית.
הנסיונות להריון מאוד מקרבים בינינו, אנחנו מזדיינים יותר מן הסתם, אבל גם מדברים הרבה יותר, על התקוות, האכזבות ועל החיים המשותפים שלנו ביחד. אני רוצה מאוד להיות אמא, הוא רוצה מאוד להיות אבא. זה לוקח זמן, אנחנו מבינים את זה ומשתדלים להיות סבלניים.
חודש שעבר, הזדיינו וצפינו בפורנו יחד, ביוזמתי. (בשנה הראשונה של הזוגיות שלנו, נעשה נסיון כזה, אבל זה לא זרם). האמת, הוא התלהב מהרעיון והציע שנעשה זאת שוב בימים שבאו לאחר מכן. הוא גם הסתייג ואמר שלא כדאי לצפות בפורנו הרבה מדיי, במיוחד כשאנחנו לבד, לא אחד עם השני. לא סיפרתי לו שאני צופה המון, אמרתי שרק פה ושם, בקטגוריות מסוימות שאני אוהבת. היה כייף ומענג לצפות איתו ביחד, ומשום מה גם מביך. אתמול ביקשתי לאונן לידו, שאלתי אותו אם מותר לי לפנטז על מה שאני רוצה, ואם הוא רוצה שאשתף אותו בפנטזיה שלי באותו רגע. הוא ענה שרק אם אני רוצה. בסוף זה לא עבד, לא הצלחתי להתכנס בעצמי ולהנות, לא הצלחתי לשחרר. עד עכשיו לא התפרקתי.
בקיצור, חודש שעבר הייתי בטוחה שאני בהיריון, בטוחה ב 99%. לאחר יומיים איחור- קיבלתי. זה היה מחזור קשה, ארוך והייתי רגישה בטירוף. התעצבנתי על הדברים הכי קטנים, לא הייתה לי סבלנות להכיל יותר, לא בבית ולא בעבודה, ומצאתי את עצמי על סף בכי קורע לב, יותר מפעם אחת. אני לא בטוחה אם זה קשור לתהליך הזה שאני עוברת, אבל אני פשוט מרגישה מרוקנת. מרוקנת לגמרי. חושבת איך אני בכלל הולכת להתחיל תואר שני באוקטובר, או בכלל להתחיל את החיים ככה, כשאני כל כך חסרת כוחות ואנרגיות. דפוסי התנהגות ישנים שלי צצים ועולים, אני כואבת על העבר שלא יחזור יותר, הילדות, הרווקות, הנעורים. השלמתי וקיבלתי את ההתבגרות הפיזית, ולהיפך- אני אפילו אוהבת אותה מאוד, מרגישה אישה וסקסית כמו שאף פעם לא הרגשתי. אני כואבת ומתגעגעת בעיקר ל- ח ו פ ש. אני רוצה להיות ציפור דרור, לעוף כשמתחשק לי ולחזור לקן כשאני צריכה יציבות. אני מרגישה חנוקה.
מישהו לא מזמן שאל אותי "איך הפסקת לבגוד"?. ישבתי וחשבתי על זה, וחשבתי וחשבתי... והגעתי לשתי מסקנות-1. שלא באמת הפסקתי. 2. אני לא אוהבת את המילה "בגידה". הצורך הזה בחופש הוא מאפיין אינהרנטי שלי, זה משהו שלא יעלם. יש תקופות שאני זקוקה יותר ליציבות ולסדר בחיים, לשקט, למקום הבטוח, לתחושת הטוהר, ויש תקופות שאני חייבת לעוף, לפרוק כל עול, להתפרק, להתלכלך בקנים אחרים. כי כזאת אני, ואם אני לא נותנת לעצמי את החופש הזה אני מרגישה שאני בוגדת, בעצמי. אני לא מצליחה לחיות עם עצמי.
השבוע יצאנו לשתות בירה ולהקשיב להרצאה על מונוגמיה ויחסים פתוחים. להפתעתי, הוא זרם, אבל דאג לציין בפני לפני ש"זה לא ישנה את הדעה של כלפי הפורמט של הזוגיות שלנו". האמת, בכלל לא התכוונתי שזה מה שיקרה, אני חושבת שעוד מוקדם לנו לפתוח יחסים, זה לא השלב הנכון כרגע. כן ציפיתי שנוכל לפתוח שיח על הנושא, ולטפטף לו בעדינות את נטייתי המאוד חזקה למסגרת כזו של זוגיות בעתיד.
הגענו. הוא נדהם מכמות האנשים/ הזוגות שנכחו במקום. הסכמתי כל כך עם כל מה שאמרה, הוא פחות. ברכב בנסיעה חזרה הביתה, הוא העז לשאול מה אני חושבת על ההרצאה, אמרתי לו את האמת, שאני מסכימה איתה לחלוטין אבל הכל עניין של הטיימינג הנכון בחיים, ושאנחנו עוד לא שם. הוא מצידו אמר, שעם הרבה דברים שאמרה הוא מסכים ועם הרבה אחרים הוא לא מסכים. לשמחתי הרבה, הצלחנו לפתוח שיח בנושא, נעים, מקבל, כשכל אחד מצליח, במידה מסוימת, להבין את הצד השני. סיכמנו את השיחה בכך שאמרתי לו, שמבחינתי אני רוצה לדעת שאם מתישהו בהמשך החיים, רצון כזה יעלה בי, אני אוכל להרגיש חופשיה לבוא ולדבר איתו, כמו שאני רוצה להרגיש חופשיה ולדבר איתו על כל דבר אחר. הוא קיבל זאת בהבנה רבה, אך באותה נשימה הדגיש שלא אצפה שהוא יסכים לדבר כזה אם הוא לא ירצה. סיכמנו שנצטרך להתמודד עם הדברים אם וכאשר הם יגיעו, ואולי זה גם יהיה קשה לשני הצדדים, נצטרך למצוא דרך, גם במחיר של פרידה. כמובן שאי אפשר לדעת מה יהיה, והגלגל יכול להתהפך עוד 20 אלף פעם, רק שיחזיק בראש שקיימת בי הנטייה לחופש הזה.
באופן כללי, אני יותר ויותר שומעת על זוגות בהם האישה היא זו שרוצה לפתוח את היחסים, ובן הזוג לא מצליח להבין את זה ומתנגד. לפני חודשיים בערך ישבתי עם חברות בערב בנות, 2 מהן נשואות, אחת רווקה ואני. הרווקה לא שוללת יחסים פתוחים בכלל, אני שלגמרי בעד, ושתי הנשואות (+ילדים לשתיהן) רוצות מאוד, ניסו לדבר על זה עם בני הזוג- אך לשווא. נשמע מתסכל מאוד.
אתמול, הייתה כתבה בחדשות ערוץ 22 על קהילת תמרה בפורטוגל. חבורת הזויים (במובן הטוב של המילה, אני אוהבת הזויים) שדוגלים בזוגיות פתוחה. ישבנו עם המשפחה של בן הזוג שלי מול הטלויזיה, ונדהמתי, נפעמתי, קינאתי בהם, כל כך רציתי להיות שם. אמה מה, במהלך כל הכתבה, אני רק שומעת הערות מעצבנות של בני המשפחה שלו - "איזה שרוטה ההיא, ואיזה חי בסרט ההוא, מה נראה להם... בטח הילד לא יודע מי האבא, איזה דפוק זה..." ובלה בלה בלה. הרגשתי מאוד לא שייכת אליהם באותו רגע, לא במעגל של כולם. שזה טוב מבחינתי! תמיד הייתי ועודני, מחוץ למעגל הנורמה, הולכת בכיוונים שהם לא בהכרח הכיוון של כולם. יחד עם זאת, כעסתי כי הרגשתי שהשיפוט והביקורתיות הזו של הסביבה, במיוחד כשמדובר על המשפחה של בן הזוג שלי, האנשים הקרובים אליו ביותר, רק מקשה עליי בניסיונות שלי לבנות תפיסת עולם אחרת אצלו, מקשה עליי ליצור את המשהו המשותף והאחר, שהוא לא כמו של כולם.
ליטפתי את בן הזוג שלי עם הרגל החשופה שלי, הוא הסתכל וחייכתי, כמו אומרת לו- אני לא מסכימה איתם, אני חושבת אחרת, אנחנו נהיה אחרים.
הלוואי ויום אחד ההבניות החברתיות לא ישפיעו על הבית שלי, ונוכל להבנות לנו משהו שמתאים לנו יותר.
ואולי לא, ואולי זה חזק ממני, וממנו...
