אני רואה אותה מתקרבת מולי, מעבר לכביש, למרות שחשוך. לצד שמאל שלה כלב שחור. זו לא פעם ראשונה שאני רואה אותה, הכלב תמיד לצד שמאל שלה. יד ימין אוחזת בידית רצועה כחולה, יד שמאל תופסת את הרצועה כדי לתמוך בימנית ולתת תיקון אם צריך. היא נראית כל כך מצחיק עם כפכפי ההוויאנס שגדולות עליה בכמה מידות. אולי שייכות לגבר שאיתו היא חיה.
שניהם מגיעים לשפת הכביש ובפקודה שלה- הוא עוצר. מסתכלת ימינה,שמאלה, כפי שלימדו אותה בילדות, במטרה להוות לו דוגמא לדרך הנכונה שבה צריך לחצות את הכביש. היא מנסה ללמד אותו כבר כמעט שנה. אני עדיין רואה אותו לפעמים בורח מהבית וחוצה באטרף את הכביש. פעם אחת אפילו רכב כמעט פגע בו, כבר ראיתי את זה קורה, אבל בשנייה האחרונה צעקתי לו את הפקודה שלה והוא השכיל לעצור,מופתע, תוך שהוא סורק את הסביבה לחפש אחריה.
היא מחכה שיעברו הרכבים ויתפנה הכביש ואז היא תתן לו פקודה נוספת והם יחצו בבטחה.
היא כל כך יפה עם נעלי ההוויאנס שגדולות עליה בלפחות 5 מידות. גם בלעדיהם היא ממש יפה, אבל משהו בזרימה הזו- של פשוט לקחת נעליים שגדולות עלייך ולצאת החוצה- מגניב אותי. היא בעלת שיער ארוך שטני שעובר לה את קו החזייה. פוני קצר שנופל לה ברכות על הפנים, לפעמים מרשה לעצמו להסתיר עיניים כחולות עמוקות. משקפיי ראייה מלבניות עם מסגרת כהה עבה, אולי שחורה. היא עגלגלה באגן ויש לה חזה גדול.
הם עוברים לכיווני, היא זורקת לי שלום ומה ניינים קצר ומחייכת חיוך אלוהי שחושף שיניים יפות ולבנות. על השפתיים שלה מרוח אודם אדום מט, שבנוכחתו מדגיש את השיניים המסודרות פלס, אחת אחת. השפתיים נמתחות באלגנטיות משוועת. אולי חזרה מאירוע או מבילוי. איך היא תמיד יפה כזו. אני ממשיכה לי לדרכי ומסיטה את הראש ב 120 מעלות, מעיפה את המבט לכיוון הישבן שלה. ׳זה לא עסק׳ אני מפטירה לעצמי וממשיכה ללכת קדימה עם המבט אחורה. היא נראית כל כך גמלונית במאמציה לצעוד ולהשאיר את הכפכפים על רגליה הקטנות. היא מדדה בחינניות שכובשת אותי עם כל צעד.
היא גרה לא רחוק. האמת אפילו ממש קרוב אליי. אני יכולה לראות את הגינה המושלמת שלה. עציצים שהיא עיצבה על הדק באמצע הגינה, מעוטרים במילות השראה, פרחים מכל עבר, חלוקי נחל שצבעה בצבעי אקריל בשלל גווני כחול. ראיתי אותה בשלב הראשון של ההכנה, מעבר לכביש, ממיינת, בוחרת כל אבן בקפידה. מרימה, בוחנת, מכניסה לשקית. מרימה, בוחנת, זורקת חזרה לאדמה.
לפני שלושה שבועות הבחנתי בה סוחבת חלונות ישנים ושבורים שעקרו מאיזה בית, בהמשך יכולתי לשמוע אותה משייפת את העץ, מחייה מחדש. היא לא משעממת בכלל גברת הוויאנס שלי.
לא פעם האזנתי לה בשיחות איתו כשהיו בגינה. היא רהוטה, חדה, חריפה, יודעת להעביר את המסר הנכון, מכל שיחה ביניהם היא יוצאת עם היד על העליונה. היא בלתי מנוצחת.
היא מנגנת בגיטרה. היא לא מקצוענית, אבל משתפרת מפעם לפעם. יש לה סגנון אחר משל כולם. אם יש משהו שאני יכולה לומר בוודאות,הוא שגברת הוויאנס היא לא מיינסטרים. בתקופה האחרונה היא מנסה ללמוד לנגן שיר שאני מאוד אוהבת של daughter. היא לא מצליחה לנגן אותו ולשיר במקביל. אני שרה בשקט, בשבילה.
לפני כמה ימים ישבתי במרפסת שלי ושמעתי שחברים הגיעו אליהם. הם ישבו על הדק בגינה הצבעונית שלה. היה מזג אויר מושלם בחוץ, לא חם מדיי, לא קר מדיי, מזג אוויר של ראש השנה שנופל בחודש אוקטובר. שמעתי את הקול שלה, את הצחוק. לגברת הוויאנס יש הומור שכמוהו עוד לא יצא לי לפגוש. יכולתי לשמוע את החיוך שלה מבעד לצלילים של מובייל הצדפים שכנראה אספה בחו"ל. הם לא היו פה תקופה של כמה ימים בקייץ, כשחזרו, ראיתי אותה בחוץ משחילה בסבלנות ובריכוז עילאי את החבל לצדפים. באותה פעם שהיו בחו"ל, נכנסתי אליהם לחצר, רק לראות מקרוב. בגינה, בין הפרחים, היו מונחות חיפושיות אדומות קטנות שהכינה מחלוקי נחל, עם עיניים ונקודות.
גברת הוויאנס מפרה את הסביבה שלה, הכל תמיד חי, צבעוני, מרשרש, שמח, מאושר. תוהה אם היא מאושרת. היא נראית מאושרת. איך היא יכולה להיות לא מאושרת, הרי היא הילדה הכי יפה בגן, עם כל התכונות הנדרשות להיות כזו גם מבפנים. אני מקווה שהיא מאושרת. גברת שנועלת כפכפי הוויאנס שגדולות עליה בלפחות 5 מידות חייבת להיות מאושרת כי היא לא מתעסקת באיך היא נראית ומה יגידו אחרים.
אני רוצה להיות כמוה.
מוציאה מהארון כפכפי הוויאנס מידה 45.
יוצאת לטייל.